אני גנב / שיר חדד

אני חלק מכנופייה, ‘הגנבים’ של העיר. אנחנו שלושה, אני ועוד בחור ובחורה, אנחנו גונבים מעשירים ומביאים את השלל שלנו לבוס שלנו, לאיש שגידל אותנו מאותו יום שנולדנו ברחוב, יתומים, הוא לקח אותנו לחיקו, אסף אותנו כאילו אנחנו מטבעות וגידל אותנו לגנוב, לימד אותנו לשקר. היום קיבלתי משימה חדשה, לגנוב מבתו של אציל גדול וזה בדיוק מה שאני עושה כרגע, עומד ליד חלונה של בת הדוכס.

לקחתי נשימה עמוקה, סידרתי את המסכה שעל פניי לפני שעליתי בשקט לאט על קצה החלון ופתחתי את המנעול עם סיכת ביטחון בשקט ובזריזות. הזזתי את הווילון הצידה וחשפתי לפניי את החדר, החדר היה שקט ומפוצץ ברהיטים מפוארים, מול החלון, בערך באמצע החדר עמדה מיטה . ענקית ועליה ישנה בנוחות נערה בסביבות גיל 20. התלתלים השחורים שלה היו מפוזרים לאורך הכרית הלבנה וידיה אחזו את השמיכה חזק לגופה בזמן שישנה.

הסתכלתי מסביבי נדהם מכמות הכסף שיש בחדר הזה והתחלתי להעמיס לתוך השק השחור שהבאתי איתי דברים יקרי ערך שהידיים שלי הצליחו לגעת בהם: תכשיטי זהב, טיארות ושעונים. בדיוק ברגע שבאתי להסתובב בחזרה לחלון ולברוח, הנערה עמדה מאחורי, פרצופה רגוז ואפה התקמט והנמשים הקטנים שלה נראו עכשיו ביותר בירור מול האור הירח, "נהנה לגנוב ממני דברים?" היא שאלה, עינייה מסתכלות עליי מלמטה למעלה, לא בטוחות אם לדבר איתי או ישר לצרוח לשומרים. אופס, נתפסתי.

היא לבשה כותנת לילה עשויה משי, שיערה השחור המתולתל היה נפול, מבולגן אך יפה על כתפייה ופניה, היא אחזה פיגיון לעברי ונעמדה מולי, פרצופה שיקף את רגשותיה, אומץ, בלבול ועוד משהו לא מזוהה. הרמתי גבה לפיגיון, "ברצינות? מאיפה הוצאת את זה עכשיו?" שאלתי משועשע מהסיטואציה עצמה. היא הזיזה את שערה באיטיות מעיניה הירוקות ועם ידה הפנויה לפני שענתה: “יש עוד מאיפה שזה בא, גנב.”

גנב? וואו, זה כאב.

חייכתי חיוך רחב והתעלמתי ממנה כשהלכתי בחזרה לחלון כדי ללכת, אין לי כוח להתעסק עם בחורה מפונקת שבטח לא יכולה להשתמש עם פגיון כמו שצריך. אבל לפני שבכלל יכולתי לקחת צעד אחד, שמעתי משהו שורק ליד אוזני ונתקע בקיר, הסתובבתי במהירות וראיתי את חוד הפגיון תקוע בקיר.

עייני זזו בחזרה אליה, התרשמות נצצה בהם והידקתי את אחיזתי בשק השחור בידי, "בכוונה החטאת או שאת פשוט גרועה במטרות?" שאלתי. עם גיחוך וקפאתי לרגע שהיא שלפה סיכת שיער מתלתליה המבולגנים. שיערה נפל על פניה יותר, נותן לה מראה יותר מבולגן אבל אלוקי, היא הזיזה את השיער שלה מאחוריי כתפייה ולרגע פשוט בהיתי בה עד שהתעשתי ושלפתי את החרב שלי מהנדן שלה וכיוונתי אותה אליה

עם ידי הפנויה. “אין לך שינת יופי להשלים, נסיכה?” חייכתי אליה והלכתי צעד אחד

קרוב אליה, עדיין מכוון את החרב שלי לכיוונה. היא הביטה בי, עיניה הצמצמו בחשדנות והיא נשארה במקומה, פחד לא נראה אפילו מתקרב אליה. “אתה אחד מהם, מ’הגנבים’.” היא אמרה לאט והחיוך שלי מתחת למסיכה גדל באכזריות. “אז שמעת עליינו, כמה נחמד.“ אמרתי בציחקוק שנשמע יותר מדי פסיכופתי, “מרגישה אמיצה עכשיו?” שאלתי והתקרבתי אליה יותר ויותר, פותח את עיניי בצורה מפחידה.

היא הוציאה צליל קטן מפוחד ולפני שיכלה לצרוח לשומרים הכיתי את ראשה עם הצד של החרב שלי כדי להמם אותה והיא התעלפה, נהדר, זה היה הכוונה שלי. תפסתי את גופה לפני שהוא הכה את הרצפה וגררתי אותה בעדינות ובאיטיות בחזרה למיטתה ונשארתי לרגע ליד מיטתה, מסתכל עליה, תוהה האם הסיטואציה הייתה שונה לו היה לי סיכוי להיות חבר שלה במקום אויב.

הסתכלתי הצידה לאחר כמה שניות של צפייה בה והחזרתי את חרבי בחזרה לנדן שלה, החזרתי את השק השחור שלי מאחוריי כתפי, מחזיק את סופו עם ידי. הלכתי בחזרה לחלון, נתתי מבט אחרון בה כשהיא ישנה על מיטתה לפני שקפצתי החוצה מהחדר דרך החלון.

פרק שני

“נו?” הסתכלתי עליו, עיניו השחורות ננעצו בי שנכנסתי דרך הכניסה המוסתרת לתוך הבניין הנטוש שנקרא ‘הבית שלי’. הוא עמד שם, באמצע הלובי, לבוש שחור כולו, אותו מסכה שחורה מאז אותו יום שהכרתי אותו נשארה במקומה, מכסה את פיו. לידו עמד הבחור השני ש’הוא’ גידל אותו איתי, ג’וני, הוא נראה כאילו הוא חטף גערות לפני שנכנסתי, עיניו הכחולות כקרח עברו אליי באיטיות נואשות לתקווה לפני שחזרו לבלתי ניתנות לקריאה, כמו שהבוס שלנו לימד אותנו, להסתיר את הרגשות שלנו.

לקחתי נשימה שקטה וצעדתי קדימה, הולך ישירות אליו מרכין את ראשי, לא יוצר קשר עין איתו עד שהגעתי אליו והנחתי את השק השחור עם החפצים שגנבתי מהבחורה בלילה. הוא אפילו לא הביט בשק, עיניו היו נעוצות בי. “ג’וני, לך.” הוא אמר באיטיות בלי להסתכל על ג’וני שמיד עשה כדבריו ויכולתי לזהות בזווית העין שלי שהוא כמעט פלט אנחת הקלה. ג’וני הינהן בשקט, שלח לי מבט אמפתי והלך למדרגות הבניין ונעלם מזווית עיניי שהיו עדיין על הריצפה. ”העיניים שלי למעלה, תום.“

הרמתי את עיניי אליו, לבוס שלי, לאדם שגידל אותי מאותו יום שאבי נטש אותי ברחוב בגלל אי יכולתו לפרנס אותנו ולדאוג לי. הוא יודע את רגעי הכאב שלי, את נקודות החולשה שלי והוא יכול להשתמש בהם נגדי, כי ברגע שאני נהפך לחסר שימוש בשבילו

אני כלום. עיניו השחורות כמו חיפושיות הביטו בי וידו המצולקת הורידה את המסכה שלי מפני, המגע לא היה עדין אך גם לא אלים. “אני צריך לדבר איתך, תום.” העיניים כחולות שלי ירו אליו בסקרנות ובחשדנות, הוא מעולם לא דיבר איתי על משהו פרטי או בכלל, בדרך כלל הוא נותן לנו משימות ואנחנו צריכים להשלים אותם. הנהנתי בראשי, “כן?” אמרתי, שומר על קולי בטוח, מסרב להראות לו שבליבי אני מכווץ מפחד, שבליבי אני בורח ממנו בצרחות.

הוא תפס את מרפק ידי ועיניי נפתחות לרגע בבהלה לפני שהרגעתי את עצמי ונתתי לו להוביל אותי לחדר שלו, למשרד שלו. טיירה הייתה שם, בחורה ש’הוא’ גם גידל איתי ועם ג’וני, אותה הוא אסף ראשונה ואז אני ולבסוף ג’וני. שערה הבלונדיני החלק כיסה את פניה, עינייה החומות הביטו בי בחוסר רגש והיא נתנה לי הנהון של הכרת שלום שהחזרתי בחזרה. ‘הוא’ שיחרר את מפרק ידי והתיישבתי לצד טיירה, מסתכל עליו כמו ילד טוב, שותק, לגמרי שונה מאותו גנב מוקדם יותר.

טיירה הזיזה את שיערה מעיניה והביטה בבוס, “למה קראת לנו, אבא?” היא שאלה ויכולתי לחוש בניצוץ של סקרנות בקולה. הבוס הביט בנו לרגע, יושבים זה לצד זה לפני שפתח את פיו מתחת למסכה השחורה שלו. טיירה, תום.” הוא התחיל, “שנים שאנחנו גונבים מעשירים, והיום סוף סוף זממנו הגיע,” הוא זז הצידה וחשף כספת הכסופה שעמדה לצידו, גבו היה מולנו לרגע עד שסיים להזין את הקוד והדלת של הכספת נפתחת, אני וטיירה עצרו את נשימותינו.

בום!

לפיד אש נזרק מהחלון לשולחן העץ של הבוס ועינינו נפערו מבהלה והלם, הסתכלתי במהירות על טיירה והיא מיד תפסה את ידי, מרחיקה אותנו מהלהבות שהתחילו לבלוע את השולחן מעץ. ואז הסתכלתי על הבוס, מבטו היה בדיוק כמו שהיה לפני הלפיד, חסר רגשות, קר, לא מתרשם. נשמע רעש מחוץ לבניין של סוסים וצעדים של כמות רבה של אנשים, “הוא פה.” שמעתי קול מוכר שלא יכולתי לזהות ולפני שבכלל הבנתי מה קורה, חיילי הממלכה נכנסו לבניין שלנו ולמשרד של הבוס. הם תפסו אותי ואת טיירה בידיים בחוזקה למאחורי גבנו, הסתכלתי על הבוס שלנו אבל הוא לא היה במקומו, הכספת עם כל הדברים שאי פעם גנבו הייתה פתוחה לרווחה, האש התחילה למלא את החדר והעשן התחיל לטשטש אותי. ולפתע היה לי קשה לנשום, אולי בגלל הלחץ או בגלל העשן של האש בכלל אבל הדבר האחרון שראיתי לפני שהכול נהפך לשחור היה טשטוש של משהו כחול, משהו שהיה מוכר לי מדי, שהיה דומה לקרח.

פרק שלישי

שפתחתי את עיניי הרגשתי משהו קר ומתכתי מסביב למפרקי ידיי ושהסתכלתי למטה אזיקים כסופים קיבלו את עיניי. הייתי על רצפה מלוכלכת, נשען על קיר מאחורי ומולי היו

סורגים אפורים. אני בכלא. “ממש לא התכוונתי ככה לסיים את השבוע.” שמעתי ליידי

וראיתי את טיירה יושבת שם, עיניה סוף סוף הראו רגשות מולי ובפעם הראשונה מאז שאני מכירה אותה היא נראתה באמת אמיתית. “מה עושים?” שאלתי אותה וגיליתי שקולי צרוד, העברתי את האצבעות שלי בשיערי השחור עם שתי ידיי ביחד. טיירה משכה כתפייה והתיישבה לצידי, מניחה את ראשה על כתפי, “או שמחכים לבוס להציל אותנו…” היא ענתה והיה לרגע שקט, שתינו ידענו טוב מאוד שהוא לעולם לא יסכן את עצמו בשביל אנשים אחרים, לא משנה אם הוא גידל אותם יותר מעשור, “או שג’וני יציל אותו.” נאנחתי בשקט, “אני מקווה שהוא הצליח לברוח,” מלמלתי וטיירה הימהמה בשקט להסכמה, “כן, הוא עדיין תמים מדי בשביל כל הסיפור הזה.”

באתי לענות לה אבל אז שמענו צעדים מתקרבים לתא שלנו ולבסוף דמות עמדה שם, מסתכלת עלינו יושבים ביחד זה לצד זה עם עיניה הכחולות. “איך נפלו גיבורים, הא?” ג’וני אמר ושילב זרועותיו, הוא חייך אלינו והזיז את שיערו השחור מעיניו, “מי התמים עכשיו?” הבטתי בו במבט המום וגם מבולבל, “ג’וני?” פלטתי בשקט וטיירה קמה מהרצפה והתקרבה לסורגיי הכלא, “תוציא אותנו מכאן, ג’ון,” היא אמרה לו אך הוא רק הביט בנו עם חיוך מגחך. ”ולמה שאעשה דבר שכזה? הרי מגיע לכם להענש על כל הגנבות שעשיתם.” הוא ענה ואז זה הכה בי, הוא לא היה לצידנו מהרגע הראשון. מבטו עלינו שהבוס לקח אותו תחת חסותו, מבטו ומילותיו שראה כיצד הבוס לימד אותנו לגנוב, מבטו שראה אותנו חוזרים אחרי המשימות של הבוס מצייתים לו… הוא היה נגדנו, הוא זה שהפליל אותנו.

פלטתי גיחוך והרמתי את ראשי אליו, “זה היית אתה, אני צודק?” שאלתי והתרוממתי מהרצפה לאט, ידי עדיין מוחזקות יחדיו באזיקים, “איך יכלנו להיות כל כך טיפשים ולסמוך עליך?” הכתי בסורגים לידו והוא נרתע לאחור וחיוכו נעלם לרגע, “לכולנו היה קשה, אבל אתה, אתה היית זה שהפליל אותנו, ידעת שאנחנו לא נהנים מהגנבות, אתה עדיין יודע.” הכתי בו במילותיי, “הם יודעים שאתה חלק ממנו או שזו הייתה התוכנית מלכתחילה? להיות חלק מאיתנו ואז לתקוע לנו סכין בגב?” טיירה הביטה בו בזמן שדיברתי ידעתי שהיא פגועה, לא רק פגועה. שפתה התחתונה רעדה והקמטים ליד גבותיה התכווצו, ‘היא רוצה לנקום בו,’ זהיתי. ג’וני נאנח והעביר את אצבעותיו בתוך שיערו, “אני מתנצל, אני רק רציתי שהבוס יתפס, לכם לא מגיע להיות פה.” הוא ענה: “אבל אין מה לעשות כרגע, גם שניכם בתוך הכלא תחת פשעכם.”

טיירה הזיזה את ראשה אליי ואני את ראשי אליה לפני ששתינו התנפלנו על סורגים מנסים לתפוס אותו. “זה נקרא ‘לכם לא מגיע להיות פה?” טיירה קראה ותפסה את קולר חולצתו וקירבה אותה לסורגים, הכתי את פרצופו, “חתיכ-” “תעזבו אותו.” שמעתי קול מוכר וראיתי לא אחרת מאשר אותה בחורה מהלילה הקודם, זו שגנבתי ממנה, זו שהכתי לה את הראש. שערה השחורה והמתולתל היה אסוף לתסרוקת אלגנטית, היא לבשה שמלה כחולה ארוכה עם מלמלות, היא נראתה מרוגזת שהסתכלה עליי ועל טיירה אבל למרות הכול היא נראתה יותר יפה מאי פעם. טיירה גיחכה אבל שיחררה את החולצה של ג’וני והוא מיד ברח, “פחדן…” טיירה מלמלה ושילבה את זרועותיה בגלגול עיניים. הבחורה מחוץ לסורגים התקרבה לתא הכלא ונגעה קלות בטיארה על ראשה, שלאחר כמה שניות הבנתי שזו אותה טיארה שגנבתי מחדרה באתמול. “כן, החזירו לי אותה, נחמד נכון?” היא אמרה שהבחינה במבטי.

אבל רק החזרתי לה מבטה מלוכלך, “נוטרת טינה למכה בראש או לגנבה?” שאלתי בחזרה. טיירה הביטה ביננו אך לא אמרה דבר, כנראה הביטה ישירות על איזו סיטואציה נתקלתי. “משהו ביניהם, נחמד שיש לך מודעות עצמי.” היא ענתה וטיירה עצרה אותה מלהמשיך לדבר, “מה את רוצה?” טיירה שאלה אותה מרוגזת. “כלום, רק רציתי לדעת אם אתם מוכנים למחר.” הבחורה ענתה עם חיוך מתנשא וידעתי שהיא רוצה שנשאל אותה את השאלה ‘מה יש מחר?’ ואכן, טיירה שאלה את אותה שאלה גורלית. “מוציאים את הגנבים של העיר להורג.”

פרק 4 ואחרון.

היום ההוצאה להורג שלי, מי דמיין שדבר כזה יקרה? אתמול, אחרי שהבחורה ענתה את התשובה היא הביטה בנו במבט בלתי קריא, אבל יכולתי לראות שיש שם חוסר ודאות, כאילו היא לא בטוחה אם בכלל מגיע לנו דבר שכזה. אז ניסיתי לדבר איתה ולהסביר לה את כל האמת מהתחלה שהבוס לקח אותי לחיכו שטיירה הבינה מה אני עושה היא הצטרפה. הרעיון הוא כזה, אם היא בתו של קיסר גדול אולי היא תוכל לעצור את ההוצאה. לאחר שהבחורה עזבה עם מבט מהורהר מהחיים עצמם. טיירה ואני החלפנו כיפים אחד עם השני אבל שמחנו מוקדם מדי כי היום ההוצאה והיא עדיין מתכוונת לקרות.

כרגע אנחנו מובלים לכיכר העיר, פרצופנו מושפלים לרצפה אבל לפחות אנחנו ביחד.

קהל התקהל מסביב לכיכר הגיליוטינה ובלעתי רוק שראיתי את אותה בחורה עם השיער השחור מסתכלת עלינו בדאגה. הזיזו את ראשנו לגיליוטינה והתחילו לספר על כל פשעינו ותסתמכו על ג’וני שהוא הוסיף את המכה שנתתי לו כ’אלימות כלפי אנשי חוק’.

רגע לפני שהגיע זמני עיניי ניצצנו לעבר אותה בחורה ולראשונה זיהיתי את צבע עיניה, חומות ירוקות מהפנטות ואז לפני שראיתי שחור שמעתי צעקה עם קול מוכר:“חכו!”

ובום,

חושך.

עד כמה אהבת את היצירה?