זה היה בלילה הראשון שלנו בגטו.
הגרמנים העירו אותנו ב 4:00 לפנות בוקר. יצאנו מהביתן הצפוף שבו ישנו, והגרמני שהיה בפתח צעק: "יהודים אתם רוצים לראות את ירושלים?" חשבנו שהוא מדבר ברצינות ואמרנו "כן" כשהתקווה מקננת בליבנו הגרמני צחק ואמר: "אתם תראו את ירושלים רק כשהנשמות שלכם יעלו למעלה".
בימים הראשונים, המילה "ירושלים" עוד הציתה ניצוץ בעיניים של האנשים. ראיתי אותם מזדקפים, שואפים אוויר, לוחשים 'כן' בתמימות של ילדים. אבל ככל שעברו השבועות, התשובה הזו הפכה למלמול עמום.
אני בתור רב הקהילה קיבלתי החלטה, כל הזמן הייתי ממלמל פרקי אבות ושמע ישראל, ובלילות הייתי מסכן את עצמי ומלמד את הילדים שמע ישראל.
יום אחד הגרמנים תפסו אותי. הם השכיבו אותי על קרש והצליפו בי בחוזקה, ואני נותרתי בשלי לא צעקתי אפילו אם הכאב היה גדול.
ידעתי שהם משפילים ככה עוד הרבה אנשים והחלטתי לא לתת להם את הסיפוק פעם נוספת!
הגרמנים הכי אהבו להתעלל בי כדי להראות לכולם איך מי שלא יקשיב יחטוף!
אחרי שהם גמרו להצליף בי חזרתי מדמם לצריף הצפוף בו ישנו ומצאתי את אשתי גולדה יושבת על הרצפה ובוכה. התיישבתי לידה והסתכלתי עליה במבט שואל,
תמיד ראיתי בה אישה חזקה, ועוד כשהגענו לכאן היא הייתה נחושה בדעתה שהגרמנים לא יצליחו לשבור אותנו, ועכשיו היא יושבת ובוכה.
היא לחשה לי "היום כשהבאתי את הצלחת הקטנה עם המרק שהיה אמור להספיק ל-15 אנשים הייתי כל כך רעבה שדחפתי אנשים כדי ללקק עוד פעם את הצלחת. הפכתי לחיה". נשברתי לראות אותה במצב כזה ואמרתי לה:" זה לא את שהפכת לחיה, זה הגרמנים שמרעיבים אותנו עד שאנחנו מפסיקים לחיות כמו אנשים- אלא כמו הגרמנים שחיים כמו חיות וברור שהחזק ביותר שורד." היא חייכה ונרדמה על כתפי.
את הבוקר הבא אני לא אוכל למחוק מזיכרוני. באותו בוקר ראיתי את חבר שלי, מנחם נופל על הרגליים, לא היה לו כח, והוא היה עייף ותשוש. הגרמני הצליף בו שוב ושוב עד שהוא צעק: "ה' עוד יוציא אותנו מכאן ובכם הוא עוד ינקום".
הגרמני הצליף כל כך חזק הפעם -שהיה נראה לכולם שמנחם מת מדמם.
כנראה גם הגרמני חשב כך כי הוא עזב אותו וחזר להעביד אותנו. סיימנו לעבוד והלכנו לישון.
בלילה ישבתי על הקרש ובכיתי על מנחם שלי, הוא היה החבר הכי קרוב שנותר לי .
כשהגרמנים שמרו על הביתן הצפוף שבו ישנו,
מנחם חפר מהר בור וברח!
בבוקר השמועה הגיעה לאוזני כל כך שמחתי שמנחם הצליח לברוח.
הגרמנים כעסו על הבריחה של מנחם,
כמה אחדים ניסו את השיטה של מנחם אבל הגרמנים תפסו את כולם והובילו אותםאל מחנות ההשמדה.
עכשיו הגרמנים ממש רתחו עלינו על שניסינו את השיטה של מנחם והם העבידו אותנו קשה יותר מהרגיל.
לאחר שנה וחצי בגטו, הגרמנים החליטו לשלוח את הנשים למחנות ההשמדה. הגרמנים צרחו עלינו לצאת מהצריף וסידרו אותנו בטור .אחזתי בידה של גולדה, והרגשתי את הרעידה שעברה בגופה דרך כף היד. "אל תעזבי" לחשתי כאילו כוח האחיזה שלי יכול לעצור את גלגלי ההיסטוריה.
גברים לצד שמאל! נשים לצד ימין!
הדהדה הפקודה
הזרם של האנשים החל לדחוף אותנו. זה היה כמו נהר שוצף וגועש שמפריד ביננו . חייל גרמני צעיר, שפניו נראו משועממים, ניגש אלינו ודחף את קנה הרובה בין המותניים שלנו .
"פרידה," אמר הגרמני בטון ענייני, כאילו הוא מפריד בין פריטי לבוש.
הרגשתי את אצבעותיה של גולדה מחליקות מידי. ניסיתי למשוך אותה בחזרה, אבל חייל אחר הכה בי עם אלה.
"נתן!" היא צעקה. הצלחתי לראות אותה פעם אחרונה.
הרגשתי כאילו ליבי נקרע לשניים שלא מרצונו וחלק אחד שלי מובל אי שם בין המוני הנשים, הבנתי שמאותו יום לא אוכל עוד לראות את גולדה שלי, גולדה היפה והמושלמת שלי. ניסיתי לחרוט בזיכרוני כל קמט בפניה ואת עיניה שצבעם השתנה בשל הרעב הכבד אבל היה בהן עוד ניצוץ אחד אחרון של דאגה. לא לעצמה, אלא לי.
בכל פעם שעצמתי את עיניי, באותם ימים שאחרי המיון ראיתי שוב ושוב את השנייה ההיא הרגע שבו האצבעות שלנו נפרדו. זה לא היה רק ויתור על אישה, זה היה ויתור על כל מה שהיה טוב בעולם הזה. גולדה הייתה המצפון שלי, האור שלי בתוך האפלה של הגטו, ועכשיו נותרתי רק אני עם הצללים.
ידעתי שהזיכרון הזה של פניה המיוסרות אך המושלמות יהיה המזון היחיד שיחזיק אותי בחיים בגיהנום שעוד מחכה לי.
באחד הימים כשכולם ידעו שהגרמנים יפסידו במלחמה, הגרמנים לקחו אותנו ואמרו לנו לחפור בור .
כשסיימנו לחפור בור בעומק של 5 מטרים הגרמנים סידרו אותנו במעגל כשגבינו מופנה לבור.
אני הייתי הכי קרוב לבור ואז הם כיוונו את הנשקים שלהם אלינו והתחילו לירות,
מי שהיה מלפני חטף כדור ונפל לבור כשהוא מפיל אותי יחד איתו.
הריח של העפר והדם חונק את גרוני, צרור יריות.. ועוד אחד
אני שומע את האנשים שנופלים לבור ואז דממת מוות ונשימות קצובות,
נשימות של אישה…
הסוף
