לפני כשבעים שנה, בשנת 1957, סבתא רבתא שלי רצתה לעלות ממרוקו לארץ ישראל.
הכול התחיל כשהיא וכול משפחתה רצו לעלות לארץ ישראל .
במרוקו ובהרבה ארצות ערב היה חוק שלפיו אסור היה לאף אחד לעלות לארץ ישראל.
סבא רבא וסבתא רבתא שלי נולדו במראקש שבמרוקו ולאחר מכן עברו לקזבלנקה. סבא רבא שימש שם כרב גדול ובשביל לעלות לארץ ישראל הוא נאלץ לעזוב את הכול כולל את עבודתו כרב הקהילה היהודית שם.
ב-1956 פרצה מלחמת סיני, שבסופה היהודים ניצחו ואחרי המלחמה השלטון הערבי במרוקו אסר על כל היהודים לעלות לארץ. מלך מרוקו באותה תקופה אמנם התנהג יפה ליהודים וגם חייב את העם שלו להתנהג אליהם יפה, אבל זה היה בתנאי אחד- שהם נשארים בארצו ולא עולים לארץ ישראל.
כשסבתא רבתא שלי ומשפחתה רצו לעלות לישראל הם היו צריכים לשקר ולהגיד לערבים שהם הולכים לחופשה בצרפת. כשהם עזבו, הם היו צריכים לוותר על הרבה דברים כמו: הרכוש שלהם-כול הכסף והתכשיטים שהיו להם, התמונות שלהם וכמעט כול הבגדים שלהם רק כדי שלא יחשדו בהם שהם רוצים לעלות לארץ ישראל.
לפני שהם יצאו ממרוקו, סבא רבא וסבתא רבתא היו צריכים בראש ובראשונה לפנות לסוכנות היהודית ואחרי זה הם שמרו על קשר אדוק עם נציגיה. מהסוכנות היהודית נאמר להם מה לקחת ואיך להגיע כדי שלא יחשדו בהם.
אחרי פרק זמן לא קצר ניתן להם האות מהסוכנות היהודית לצאת ואז הם ארזו את הדברים החשובים שלהם.
סבתא רבתא שלי לקחה איתה ארבעה עשר צמידי זהב וענדה אותם על כול הזרוע שלה והצמידים האלה היו מהמזכרות היחידות שהיא הביאה איתה ממרוקו, מכיוון שכול התכשיטים שהיו על גופם היו היחידים שהם יכלו לקחת.
האונייה שהפליגו בה ממרוקו לצרפת הייתה אונייה רגילה, כיוון שהערבים לא ידעו שהם בורחים משם ועולים לארץ ישראל.
אחרי שהגיעו לצרפת הם חיכו מספר ימים כדי שאוניית מעפילים תגיע לקחת אותם. אחרי שעלו לאוניה כעבור מספר ימים הגיעו לישראל.
בישראל שיכנו אותם במעברות. רובם לא ידעו עברית והיה קשה להם להסתגל למקום, אבל סבא רבא שלי ידע עברית, כיוון שהיה רב ולמד תורה. הוא היה מדבר שפה תנ״כית ולכן היה לו יותר קל מהרבה מהאנשים.
במעברות הם היו צריכים לעבוד עבודת כפיים כדי להתפרנס ולאט לאט הם התמקמו פה ובנו לעצמם חיים חדשים בארץ שהם כל כך רצו להיות בה.
תפריט
