מבחוץ אני אני
אדם רגיל, כמו כולם
מסתובבת ומנסה את דרכי בעולם
בינתיים הכל בסדר, הכל תקין
אבל אף אחד לא באמת יבין
את מה שקורה לי מבפנים
כי כל אדם מבפנים הוא שונה
אצלו זה ירוק
אצלו זה כתום
אצלו זה השתנה לסגול פתאום
אבל אני מרגישה שרק אצלי
תמיד תמיד יש קשת של צבעים
היא צבעונית ויפה ומתחלפת
לפעמים השילוב הנכון של שמש וגשם גורם לה להתגלות
ולפעמים אני פשוט מחכה לרגע המושלם
שהקשת שלי תצא לאור העולם
תטיל את צבעיה על עולמות שונים
שאולי גם להם חסר קצת צבעים
אבל לפעמים הרגע לא בא
והקשת לא מתגלה
הצבעים אט אט גם הם מתכהים
וגורמים לאיזושהי ריקנות בפנים
ענני הגשם את הצבעים מכסים
והטיפות יורדות
על הלחיים הסמוקות
ומצטרפות לסערה של רגשות ודאגות
למה לא יכלה להיות יותר פשוטה?
למה לא יכלה להיות דומה לצבע שלה?
או אולי שלה?
אולי בכלל שלה?
אבל בכל קשת כבויה ואפורה
יש טיפת צבע מאירה
לוקח קצת זמן אבל לבסוף היא מצליחה
ומאירה את הקשת בחזרה
וממנה אני מבינה שיעורים חשובים
ובשבילה אני משקיעה בחיים
כי אולי היא נראית שונה או מיוחדת
ואולי יש בה דברים שאין לאחרים
אבל בסוף
הקשת הזאת היא אני
היא רגש, היא מחשבה, היא איך שאני בהכי אמיתי
ואם לא אוהב את הקשת שלי, אז מי?
תפריט
