תום תמיד רצה לעשות משהו גדול.
משהו כמו המונה ליזה, יצירה שאין כמותה עוד, אחת כזאת שלא נשכחת.
"הבא בתור." מלמלה הקופאית.
הוא הניח על המסוע קרטון חלב ותבנית של שש ביצים.
"23.40 שקלים." אמרה.
הוא תחב את ידו לכיסו והוציא שטר מקומט של עשרים, מכיסו האחר הוציא מטבע של שקל ומטבע של שני שקלים.
"חסרות לך 40 אגורות." אמרה בפנים זועפות.
"את יודעת שהמצב קשה, אני בסך הכל מנסה לגמור את החודש." נוצר קמט במצחו.
"זה גם מה שאמרת לפני שלושה חודשים… אני לא אוכל לוותר לך יותר, תיקח את עצמך בידיים. אתה יודע שאכפת לי ממך תומאס." היא הביטה בו בדאגה.
תום הרכין את ראשו וחשב- היא צודקת. עברה חצי שנה מאז שפוטר מהעבודה שלו. הוא חי מאז על חסכונותיו שהלכו ואזלו, ולפנות למשפחה שלו לא בא בחשבון. לפני שנתיים יצא מביתו בשאיפה להיות צייר, הוריו לא ראו בזה עבודה אמיתית. אביו, רופא שיניים המצליח בתחומו, החליט שעד שהוא לא יתעשת על עצמו וימצא קריירה אמיתית, תום מוזמן לממן את הלימודים של עצמו.
כמובן שזה לא החזיק הרבה זמן, והוא נאלץ למצוא עבודה זמנית. אימו ניסתה להעביר לו כסף מאז, אך מתוך אגו ועיקרון, החליט תום לסרב לה.
"אני אחזיר לך רוזי, אני מבטיח לך." מלמל. "זה יקח קצת זמן, אבל זה יקרה."
הוא הכניס את המוצרים לשקית ועזב את הסופר בעודו מהרהר כיצד חייו הגיעו לשפל כזה.
בדרכו אל דירתו במורד הרחוב, תום הביט סביבו.
הוא גר ברמת גן, באזור הפחות מפותח שלה. לפני שפוטר מעבודתו כמעצב גרפי, הוא היה עמוק בתוך קורס לאומנות מודרנית. הוא תמיד אהב את הדברים שהאומנות מאפשרת לו לעשות, את הדרך בה היא מאפשרת לו להביע את עצמו בצורה הכי טהורה שיש. חבל רק שהאומנות לא מאפשרת לו לסגור את החודש.
תום התקדם בדרכו, חוצה את מעבר החצייה. הוא עצר לפתע, משהו משך את תשומת ליבו על הכביש.
מודעת דרושים קרועה. הוא הרים אותה ורצה להביט בה, אך צפירה מהמכונית לידו נשמעה. "אדוני אתה לא יכול ככה לעצור באמצע הכביש!" הוא מיהר לדחוס את המודעה לכיס והמשיך בדרכו.
תום הגיע לדירתו הקטנה והכניס את המוצרים למקרר. הוא צנח על המיטה בדירת החדר שלו והניח את ידיו מאחורי ראשו. ציוריו אשר כיסו את קירות החדר הוסיפו צבע, עומק, ואמונה.
הוא לא יכול להמשיך ככה. הוא הוציא את המודעה מכיסו והסתובב כדי לקרוא אותה.
"דרוש/ה מורה לאומנות בבית ספר 'אור', שכר ממוצע, משרה מלאה, בזמינות מיידית."
הוא לא חשב להיות מורה. תום גם לא היה בטוח שהוא יכול. העובדה שבן אדם יודע משהו מסוים, לא אומרת שהוא יודע כיצד ללמד אותו.
למרות זאת, אין לו מה להפסיד. שבועות על גבי שבועות של ישיבה בבית מוציאים בן אדם משפיות, ואת זה האומנות של תום הביעה. תום חייג למספר הכתוב על המודעה וחיכה למענה.
"שלום." ענה קול נשי.
"ה…היי." גמגם תום, "קוראים לי תומאס אדוארד, מצאתי את המודעה ותהיתי אם המשרה למורה לאומנות עדיין רלוונטית." "היא רלוונטית ועוד איך." השיבה האישה בצידו השני של הקו. "איזה ניסיון יש לך באומנות?"
עשרות הדיוקנים בחדר הביטו בו.
"אני בחצי הדרך לתואר באומנות." אמר, משמיט את העובדה שהוא במצב הזה כבר שנה.
"נהדר, נשמע שיש לך בסיס טוב…"
"זאת אומרת שאני יכול לבוא מחר לראיון?" שאל בתקווה.
"כן, בוודאי. אני שולחת לך פרטים, תבוא מחר בעשר?"
חבורת ילדים צעקו במסדרון ורצו, תום התפעל מהמרץ שלהם, אך אז נזכר שגם הוא היה ככה בגילם, ועכשיו, כשהגיע לגיל 25, ריצה לתחנת האוטובוס, הייתה עבורו כמו מרתון.
הדלת נפתחה. "תום? אתה מוזמן להיכנס." אישה בלונדינית בעלת עצמות לחיים גבוהות קיבלה אותו.
היא שאלה אותו לגבי ניסיון עם ילדים ובהוראה, והוא נקט בשיטה בה עונים על הכל חוץ מעל השאלה עצמה. "אני מאמין ביכולת האומנות להוציא מאיתנו את האמת שבנו." הוא מלמל משפט שזכר והיא הוקסמה.
"תלמידים, תגידו שלום למר אדוארד, הוא המורה החדש שלכם לאומנות." הציגה אותו מחנכת הכיתה.
26 זוגות עיניים ננעצו בו.
"בן כמה אתה?" ילדה אחת בקצה הכיתה שאלה אותו.
"אני בן 25." ענה בחיוך.
ילדי כיתה ג2 הביטו בו פעורי פה. "אתה ממש זקן מר אדוארד!" צעק אחד הילדים, לובש חולצה של ספיידרמן. צחקוקים נשמעו לאחר מכן. המחנכת הרימה יד בבקשה לשקט. "בילי, דיברנו על זה, לצחוק למישהו על גילו זה לא מנומס. כעת, אשאיר את מר אדוארד להיכרות אתכם, תתנהגו יפה!" והלכה.
הכיתה השתתקה.
"אני בעד, שלפני שנתחיל ללמוד אומנות, נעשה היכרות מסודרת, אולי… כל אחד לפי הסדר יגיד את השם שלו ואיפה הוא רואה אומנות בחיים שלו." קבע. "בילי, רוצה להתחיל?"
בילי השתעל וניגב נזלת עם גב כף ידו. "קוראים לי בילי, ואני רואה אומנות ב… בארוחת הערב שלי! אני אוהב ליצור מאורז…"
שאר הילדים צחקו.
"חברים, זוהי דרך לגיטימית לגמרי לראות אומנות. יש אותה בכל מקום בעולם, העולם כולו הוא הקנבס של אלוהים ואני חושב שכל אחד ואחד מכם הוא יצירת אומנות יפיפייה." הביט בהם בחיוך.
היום הראשון עבר בהצלחה. זה מה שחשב תום כשיצא מהכיתה.
"מר אדוארד?" נשמע קול פעמוני מאחוריו. אחד מהילדים מהכיתה עמד שם. "אני איתן."
"איך היה השיעור איתן?" שאל תום בסקרנות.
"לגביי מה שאמרת…לפעמים קשה לי לחשוב כל כך שאני יצירת אומנות, כמו שאמרת בשיעור." איתן הרכין את ראשו.
תום התכופף כדי להיות בגובה העיניים של הילד. הוא ראה באיתן את השתקפותו. בתור אחד שהיה בחמישה חודשים האחרונים במקום הכי שפל של חייו, במקום בו אבא שלו לא דיבר איתו או התעניין במצבו הכלכלי הרעוע.
"אתה יודע איתן, גם אני בחודשים האחרונים לא ראיתי בעצמי יצירת אומנות, בטח לא אחת יפיפייה. גם המונה ליזה, יצירת אומנות מאוד מפורסמת, בהתחלה לא הייתה משהו מיוחד, הגניבה שלה, היא מה שעיצב את זהותה, הפכה אותה למה שהיא, יותר ממשיכות מכחול." הסביר תום.
איתן הביט בו מבולבל. "אני לא מבין מה אתה מנסה לומר."
"מה שאני מנסה לומר," השיב, "זה שהמכשולים והדברים הרעים שקורים לנו בחיים, הם חלק מהדרך שלנו להצלחה, להפוך לגרסה הכי טובה שלנו."
הילד הנהן, משפשף את עיניו. "אתה ממש חכם, מר אדוארד."
"בבקשה, תקרא לי תום." חייך. הוא חש בחמימות נעימה בחזהו. אולי, הוא צריך לנסות להאמין גם הוא במה שזה עתה אמר לאיתן.
בינתיים, עד שזה יקרה, הוא כבר החל להרגיש בשינוי מחלחל פנימה, פועם. לראשונה מזה זמן רב, תום הרגיש שיש לו משמעות.
השעון המעורר צלצל.
עיניו נפתחו וחיוך התפשט על פניו.
"בוקר טוב מר אדוארד, איך עבר היום הראשון אתמול?" שאלה המנהלת כאשר נכנס למשרדה.
"הילדים מקסימים" סיכם תום.
"על זה רציתי לדבר איתך." מבט רציני הופיע על פניה.
קמט נוצר במצחו.
"ראיתי אתמול שאיתן ניגש אליך," היא הסבירה, "שמעתי אתכם מדברים."
יש עם זה בעיה? תום לא הכיר את מערכת החינוך לעומק, בטח לא פרוטוקולים ונהלים.
"אני מצטער אם זה-" הוא הרכין את ראשו.
"אל תצטער, לא עשית שום דבר לא בסדר." היא מיהרה לקטוע אותו. "למען האמת, רציתי לומר שאני מתרשמת ממך. תום, הוריו של איתן בתהליכי גירושים די מכוערים, חלק מהמורים ניסו לדבר איתו, אבל הם נכשלו, אתה נכנסת לשיעור ראשון ואיתן בא אליך מיוזמתו." המנהלת פתחה.
תום חייך בליבו ותהה, איך ללא כל הכשרה בתקשורת עם ילדים, הוא הצליח לעשות משהו שאנשים רבים אחרים לא הצליחו.
"אתה יודע לומר את הדברים הנכונים, ואני חושבת שאתה מה שאיתן קיווה לו, דמות בוגרת לדבר איתה ולקחת ממנה השראה, מישהו לדבר איתו בצורה פתוחה. לכן, אני ארצה לבקש ממך משהו." היא סיכמה.
"מה?" שאל.
"תהיתי אם תוכל להתחיל להיפגש עם איתן פעם בשבוע, לשוחח איתו, לגרום לו להיות כנה לגביי הרגשות שלו. ראיתי מה אתה מסוגל לעשות ואני מאמינה ביכולות שלך." השיבה והביטה בו במבט מלא תקווה.
"אני לא פסיכולוג, המנהלת." תום הבהיר לה.
"לא, אתה לא פסיכולוג, אבל אתה הדמות שהוא מחפש. היועצת של בית הספר לא הצליחה לגרום לו לדבר, אתה מבין את זה?" הסבירה וכחכחה בגרונה. "אני צריכה ממך תשובה, אתה תוכל לעשות את זה?"
הוא בלע רוק, ליבו פעם במהירות. מה אם יעשה דברים רעים? יגרום לילד בצורה כלשהי להרגיש יותר רע?
אבל מייד חשב על הסיפוק בעבודה ואיך סוף סוף ניתנה לו ההזדמנות לעשות משהו משמעותי, משהו שיתן לו סיבה לקום בחיוך, וזה שווה את זה. "אני אעשה את זה."
פניה התמלאו בהכרת תודה. "תודה רבה תומאס."
תום פתח את השיעור בתרגיל.
"אני מאמין ביכולת שלנו לומר דברים דרך צבע. ניתן לראות זאת ביצירות של האומנים הכי דגולים בהיסטוריה." התחיל וחילק בריסטול לכל תלמיד. "אני מבקש שכל אחד מכם יחשוב על הרגש איתו קם הבוקר, וינסה לתרגם אותו לדף. אין פה חוקים, אין נכון או לא נכון, זה שלכם."
ילדה הרימה את ידה. "מר אדוארד, זה חייב להיות מציאותי?"
הוא חייך. "מה הטעם באומנות אם נשארים בגבולות העולם שלנו?"
כשהשיעור הסתיים והם הגישו לו את התרגילים ביציאה מהכיתה, איתן הגיע.
"איך היה השיעור איתן?" שאל תום.
איתן הביט בעיניו. "לא הצלחתי."
"כמו שאמרתי, אין דבר כזה כישלון כאן, אין נכון או לא נכון." מלמל בתשובה.
"לא, אתה לא מבין." איתן הגיש לו את הדף.
תום הפך את הדף, הוא היה…. ריק.
"אני לא חושב שאתה צודק." קבע תום.
איתן הביט בו בבלבול. "אבל הדף ריק."
"בדיוק."
מבטו המבולבל של איתן לא סר מפניו. "אני לא מבין."
"ריקנות זה הרגש הכי מהדהד שיש. היא לא אומרת שאין שם שום דבר, היא אומרת שיש מקום לכל כך הרבה דברים. אתה פשוט עוד לא בחרת באיזה צבע להתחיל."
הוא הביט בו מהופנט. "איך אתה יודע לגרום לדברים להישמע הגיוניים?"
"כי אני מכיר את ההרגשה הזאת." הודה תום. "המחנכת דיברה איתך?"
"כן, היא אמרה שתוכל ללמד אותי אומנות בימי שלישי. ניפגש מחר?" איתן שאל בתקווה.
תום הנהן בחיוך ואז הרגיש ידיים קטנות נכרכות סביבו, איתן חיבק אותו.
"למה התחלת ללמוד אומנות, תום?" שאל איתן.
הם היו רק שניהם בחדר האומנות, איתן עמד מול קנבס ריק.
תום לעולם לא נשאל על כך, גם לא כאשר היה עמוק במחצית התואר. "זה התחיל מסבתא שלי, היא הייתה מציירת בזמנה הפנוי, כשהיא נפטרה, זה היה הדבר היחיד שעזר לי להתמודד עם הכאב." הסביר תום.
איתן השתהה לרגע, חושב, ואז פתח את פיו. "אני לא יודע מה היה קורה לי אם סבתא שלי הייתה מתה. זה נורא."
תום הנהן. "מה לגביך?"
איתן בהה בו. "היא סיפרה לך, נכון?" הוא הרכין את מבטו והשתתק.
"היא סיפרה." הוא אישר. "אבל אני חושב שרק האדם עצמו מסוגל לספר את סיפורו, ואני אחזיר לך תשובה זהה, אני לא יודע מה היה קורה לי אם ההורים שלי היו מתגרשים."
"איך קוראים להורים שלך?" שאל בתגובה.
תום נשם עמוק ואז נאנח. "לאבא שלי קוראים דוד, הוא רופא שיניים מצליח. אמא שלי היא רואת חשבון, קוראים לה רוני."
"ואתה אוהב להיפגש איתם?" איתן התחיל לצייר עם מכחול.
תום התיישב מולו על כיסא, נותן לו לצייר בלי שיראה. "למען האמת," נוצר קמט במצחו. "לא ביקרתי אותם הרבה זמן."
"למה מר אדוארד? אתה לא אוהב אותם?" שאל איתן.
שאלתו של איתן ערערה אותו, ירתה לו חץ ישירות ללב.
"אני אוהב את ההורים שלי, יותר מכל דבר בעולם. לי ולאבא שלי היו חילוקי דעות בנוגע לקריירה שלי, זה הכל." השיב בחצי חיוך.
"ההורים שלי רבים כל הזמן, הנסיעה לבית משפט עם אמא שלי מרגישה נורא, אני שונא את זה." שיתף איתן.
"אתה באמת מרגיש שנאה?" שאל תום. "לא, אני מרגיש… מאוכזב." הוא מלמל. "הבית אמור להיות מקום אוהב ובטוח."
השעה עברה, ושיחתם עברה לתחביבים של איתן ולחברים שלו בכיתה. "סיימתי, תום." תום הסתכל על הקנבס הצבוע. הוא היה מלא במשיכות מכחול קלות והפעם, היו בו צבעים.
הרבה צבעים.
"איתן, זה מדהים."
הדף הלבן מצא צבעוניות כעת, והוא קיווה שכך גם שינוי מתחולל בליבו.
חודש לאחר מכן, תום התחיל ללמוד הוראה. כעבור שנתיים, עמד על במה וקיבל את פרס "המורה המצטיין על יוזמה וחדשנות בתחום החינוך הרגשי" ממשרד החינוך. האורות סינוורו אותו ומחיאות הכפיים באולם נשמעו מכל עבר, אך בקהל הוא חיפש אחר מבט אחד. אביו עמד בירכתי הבמה בחליפת טוקסידו לצד אימו הבוכה בהתרגשות, ולשם שינוי מחא כפיים. לצד התעודה הממוסגרת קיבל מענק כספי וסיים בהצטיינות את התואר באומנות. איתן הביא לו ציורים מדי שבוע בפגישות שלהם, ואמו של איתן באה אישית כמה פעמים להודות לו. "תודה שעשית את כל הדברים שאני לא הייתי מסוגלת בתקופה הזאת." לחשה.
הוא הניח את המטבעות על הדלפק – הפעם הם לא היו חסרים.
"זה החוב שלי, רוזי," אמר תום בשקט.
רוזי הביטה במטבעות ואז בו. "מצאת את מה שחיפשת, תומאס?"
"מצאתי משהו אחר," הוא חייך, בידו החזיק ציור מקופל שאיתן נתן לו באותו יום. "מצאתי את המונה ליזה שלי."
הוא תמיד קיווה ליצור משהו גדול, יצירת אומנות בלתי נשכחת כמו המונה ליזה, וחיפש משמעות בין משיחות מכחול. אך שם, מול הילד הקטן מרמת גן והדף הלבן שביניהם, הוא מצא אותה. איתן היה המונה ליזה שלו – יצירה טהורה שערכה לא נמדד בצבע, אלא בסיפור שרק התחיל להיכתב.
