מאי וקאי / רננה טמיר

"מאי, צריך ללכת!" קראה אמה מהקומה התחתונה.
"אני באה!" ענתה מאי ונאבקה בנעליים. כעבור רגע ירדה, חייכה לאמה ושיחקה בשיערה הבלונדיני הארוך.
"אני מקווה שלא תיבחרי… את כל כך עדינה," נאנחה אמה.
"צליל ואבא כבר מחכים," הוסיפה, והן יצאו יחד.
בכיכר העיר נאספו התושבים. חמשת הילדים שייבחרו יישלחו לעשר שנים ליער.
המבטים הופנו למאי. כולם ידעו – כמו אמה – שהיא מועמדת בטוחה.
מאי השפילה מבט. היא פחדה, ולא הצליחה אפילו לזייף חיוך.
אביה התכופף ולחש:
"אני מצטער… אחיך מת בשביל זה. אין ברירה."
המילים חלפו לידה. היא חשבה רק על שון, ועל הכאב שלא עזב מאז מותו.
"תושבים יקרים!" הכריז ראש העיר.
"השנה – הגרלה!"
רחש עבר בקהל.
"זה אומר שהבטוחים אולי לא ייבחרו?" שאלה צליל.
"אם הגורל החליט – שום דבר לא יעצור אותו," השיב ראש העיר. כשהקהל לא נרגע, האיש שלצידו צעק בכוח ההשתקה:
"שקט!"
הדממה נפלה מיד.
"אנחנו מתחילים," אמר ראש העיר.
אמה של מאי לחצה את ידה. "אני כאן."
הפתק הראשון:
"תאליה ואלריס"
השני:
"קאי נוקסיל"
השלישי:
"דון אירידל"
הרביעי:
"מאי דארקווין"
ליבה של מאי צנח.
"לא!" קראה צליל בדמעות.
מאי חיבקה אותה. "ניפגש עוד עשר שנים." החמישי:
"לוק שאדורין"
בן דודה.
הם התיישבו יחד.
"עכשיו – החיות והכוחות," הכריז ראש העיר.
דון קיבלה איילה וכוח ריפוי.
לוק – עורב והיפנוזה.
קאי – נמר ואש.
תאליה – קשת ודיוק מושלם.
לבסוף, מאי תורה של מאי הגיע.
זאבה לבנה ניגשה אליה.
"תקשורת וקשירת קשרים," אמר ראש העיר.
מאי חייכה קלות.
לזאבה קראה נובה.
והם נכנסו ליער. בדרך לבקתות הקסומות פגשה מאי את דון, שרכבה על האיילה שלה.
"שלום," חייכה. "תעלי."
מאי עלתה בזהירות. נובה רצה אחריהן.
"זה מדהים," לחשה.
כשהגיעו, ראו את תאליה עם החתול השחור שלה ליד המדורה, ואת לוק עם רז, העורב, על כתפו.
קאי יצא מהבקתה עם נמר האש שלו והתיישב לידם.
מאי התיישבה ליד הבקתה האמצעית. נובה התכרבלה בברכיה.
קאי הביט בה קצת יותר מדי.
מאי לא שמה לב.
תאליה כן.
אחרי כמה חודשים, לוק השתנה.
הוא נהיה קצר רוח, שתקן, ומרוחק.
העדיף לשבת לבד.
האווירה במחנה הפכה מתוחה.
לא היו חיות טורפות – וזה היה מפחיד יותר מכל קרב. לבסוף, מאי החליטה לדבר איתו.
היא עמדה מול הבקתה שלו והיססה.
ואז דפקה.
"מי זה?" נשמע קול עמום.
"זאת מאי."
"לכי מפה."
ליבה קפא.
"לוק… אתה בסדר?" לחשה.
שתיקה.
אחרי רגע, הדלת נפתחה.
עיניו אדומות. פניו מתוחות.
"אני לא רוצה לראות אותך!" צעק.
"בבקשה… רק לעזור," התחננה.
"את לא יכולה!"
קולו נשבר.
"רק תגיד לי מה קרה" הוא נשם עמוק.
"תיכנסי."
היא נכנסה בפחד.
"הכול באשמתך!" התפרץ.
"אם לא היית נולדת – זה היה שלי!"
מאי החווירה.
"שון הבטיח לי," המשיך בקול רועד.
"אני הייתי אמור להביא את הניצחון.
והכול נהרס… בשבילך."
עיניו בערו.
"אני אנקום.
אף אחד לא יישאר."
הצחוק שלו היה קר ומעוות.
ומאי רעדה.
למחרת סיפרה לחברים.
לוק נעלם.
ואז – הופיע. אליקורן ירד מהשמיים.
על גבו ישב לוק.
מאחוריו – רז.
"מה זה?" לחשה תאליה.
"אליקורן," ענתה מאי. "יצור מסוכן."
"שטויות," אמר קאי.
"רק הנבחרים יודעים את האמת… כמו שון."
"אל תזכירו אותו!" צרח לוק.
הוא קפץ לקרקע.
והקרב החל.
הם לא היו מוכנים.
לוק היה חזק, מהיר, אכזרי.
הוא כמעט הרג אותם.
רק כשרז משך באוזנו – נסוג.
הם נשארו פצועים. קאי מעולף.
תאליה רועדת.
מאי מדממת.
דון רצה אליה וריפאה אותה.
אבל היא עצמה רעדה.
"אני בסדר," לחשה.
ומאי ידעה – שהיא לא.
שנה עברה.
דון נעשתה קשוחה.
קאי – חזק ושומר.
תאליה – שקטה ומרוחקת.
לוק – בוגד.
אבל היה גם אור.
קאי ומאי התקרבו.
סוד קטן ביניהם. ערב אחד שמעה דון יללות מחוץ לבקתה.
כשהציצה החוצה, ראתה שועל קטן ופצוע.
הוא רעד מקור ומפחד.
דון לקחה נקניק וניגשה לאט.
"אל תפחד…"
אחרי רגע, השועל התקרב.
אכל.
ועדיין רעד.
היא ליטפה אותו בעדינות והפעילה את כוחה.
הפצע נסגר.
הלב נרגע.
"נקרא לך רד," חייכה.
הוא לא עזב אותה מאז.
בערב, ליד המדורה, סיפרה עליו. "גם לי יש משהו," אמר קאי.
הוא קם, אחז בידה של מאי – ונישק אותה.
מול כולם.
דון חייכה.
רק תאליה קמה והלכה.
מאוחר יותר נשמע רשרוש.
מהשיחים יצא ילד מבוהל.
"אני… ג'יימס."
הוא נראה כמו קאי.
כמעט זהה.
"אתם מכירים את קאי?" שאל.
כשקאי יצא – קפא.
"ג'יימס… אתה חי."
ג'יימס נשאר. ובעיקר התחבר לדון.
לילה אחד שאל:
"את לא עייפה מלהחזיק הכול לבד?"
דון שתקה.
הוא חיבק אותה.
"את לא לבד יותר."
ביום השנה השנייה חגגו.
מאי לבשה שמלה ורודה.
קאי נראה מושלם.
הכול היה שקט.
יפה.
מדי.
ואז לוק הגיע.
"מה אתה עושה פה?" דרשה מאי. לפני שענה – תאליה יצאה.
"הוא כאן בגללי."
והיא ירתה.
היער התפוצץ מרעש.
חצים.
אש.
פלדה.
כולם נלחמו.
חברים נגד חברים.
לבסוף נשאר לתאליה חץ אחד.
אחרון.
היא כיוונה למאי.
הזמן האט.
מאי קפאה. קאי ראה.
וקפץ.
החץ פגע בליבו.
הוא נפל.
ולא קם.
"קאי!" צרחה מאי.
תאליה נפלה על ברכיה.
"לא… לא רציתי…"
אבל זה היה מאוחר.
מאי כרעה לידו.
החזיקה את ידו.
קרה.
דוממת.
היא בכתה בלי קול. נובה התקרבה.
צלעה.
עייפה.
בטנה גדולה.
מאי הבינה.
היא בהריון.
בתוך האבל – חיים חדשים.
תקווה.
אור.
מאי ליטפה אותה ולחשה:
"אני אשמור עליהם.
אני מבטיחה."
והיער, בפעם הראשונה מזה זמן רב,
נראה… חי.