היה זה ערב שקט וחשוך בסילברהוד, עיירה קטנה ושקטה. אית'ן הצעיר התהפך במיטתו ללא הרף, תודעתו נודדת במהירות בין שני היקומים. למשך כמה רגעים הוא היה דחוק לפינה ובריונים סובבים אותו מכל עבר וברגע הבא הוא מצא את עצמו מתנדנד מעל שפת הר געש פעיל והלבה הרותחת מתחתיו מפעפעת באיום. תזוזה קלה, והפעם הוא שרוי מתחת ללוע ענקית של דרקון אימתני, קשקשיו בוהקים, צחנת פיו מחניקה ועיניו הרושפות בוערות בזעם. הוא פקח את עיניו. כולו מזיע ורועד, פניו המבועתים סרקו את החדר בפחד, מנסה למצוא יצור מסתורי שרק ינסה לבלוע אותו בשלמותו. כעבוד מספר דקות של לחץ ופחד הוא נרגע, הניח את ראשו על הכרית וניסה לעצום עיניים, אך זה היה כבר מאוחר מדי… לשם כבר אין דרך חזרה. לפחות עד מחר. הוא הרים את מכשיר הטלפון החכם שלו בתקווה למצוא שם איזשהו משהו שיבלע את צרותיו. הוא נכנס לסרטון אחד שמדבר על איזה אירוע משעמם שקרה, ותוך כמה רגעים, שלוש שעות שינה כבר בוזבזו. הוא הביט בשעון ונאנח באכזבה. "שלוש שעות? אוף… אבל… אוח… סיוטים מעצבנים! אי אפשר לישון לילה אחד בלי הטירוף הזה?!" חשב לעצמו.
הוא קם מהמיטה, התמתח קלות, מנסה לשחרר את השרירים הכאובים שנתפסו בלילה, צעד לעבר המטבח במטרה אחת. משהו שיסיח את דעתו מהסיוטים האלה. הוא פתח את המקרר, שלף מצרך רנדומלי מאחד המדפים ופשוט נגס, בלי אפילו לחשוב מה זה והאם זה טעים בכלל. הוא לקח את עצמו, גרר את רגליו בחוסר כוח ורצון וצנח על הספה.
הוא לא טרח אפילו להדליק את האור. אור הרחוב החיוור שחדר מבעד לתריס העניק לחדר גוון אפרפר ומעורפל, צובע את הכל במעין עננת אדישות. הנגיסה במלפפון החמוץ – ככל הנראה חמוץ מדי – לא עזרה. הוא הניח את הראש על משענת הספה הקרה והרגיש את כובד הלילות האבודים לוחץ על מצחו.
הוא לא רצה לחזור לישון. לא עכשיו, ולא בחיים. המחשבה על הצלילה חזרה אל מלתעותיו האימתניות של הדרקון, או אל מעמקי הלבה, הקימה בו גל של בחילה קרה. כל יום היה העתק מדויק של יום האתמול: פחד משינה, בזבוז זמן, עייפות מוחצת, וחזרה מעגלית ללילה הבא. מירוץ עכברים קודר ללא קו סיום.
עיניו הבוהות נחו על שולחן הקפה הקטן והבלוי, שהיה עמוס בבלגן של הלילה: ספלים ריקים, חוברות ישנות, וערימת ניירת אקראית. משהו שם משך את תשומת ליבו – חפץ זעיר וכהה, שנראה שלא היה שם קודם.
בהיסוס איטי, שהיה אופייני לכל תנועותיו מאז החלה ה'הפרעה', הוא הושיט יד. זה היה צמיד – לא תכשיט נוצץ, אלא יותר משהו שנראה כמו שריד עתיק. הוא היה עשוי מחוליות מתכת מחוספסות, כמעט חלודות, בצבע נחושת עמום, עליו משובץ מטבע מגולף עם סמל מוזר של מגדל שוקע בתוך ים של ערפל. הוא הרגיש קר ומוזר למגע, כאילו ספג קור לא טבעי במיוחד.
אית'ן לא זכר שקנה או שראה אי פעם צמיד כזה. זה לא היה עניין של גנבה או של מציאה משמחת. זה היה שם, וזהו. כמו דבר שפשוט הופיע מתוך הצללים כדי להמשיך ולהכביד עליו. הוא ענד אותו על פרק ידו. המגע היה כמעט מכאיב – קר עד כדי צריבה. באותו רגע, גל של עייפות בלתי נסבלת הכה בו. לא עייפות רגילה, אלא תחושה של משקל פיזי שמשך אותו מטה, חותך את יכולתו להתנגד. המציאות החלה להתמוסס בשולי שדה הראייה שלו. הרהיטים בחדר נראו לרגע כעצמים זרים, חסרי משמעות.
"זהו, זה הסוף," חשב בייאוש קל, "עכשיו אני מתעלף ומפסיד עוד יום."
לפתע הצמיד החל לזהור באור כחול-עמום. הוא לא הרגיש שמחה, לא התרגשות, רק דחייה. החוליות של הצמיד נהיו חמות יותר ויותר, והסמל המגולף הרגיש כמו סימן רותח.
ואז, הכל נעלם.
אית'ן מצא את עצמו עומד על אדמה קפואה, לבוש באותם בגדים מיוזעים מהמיטה. האוויר היה דחוס וקר, והשקט – שקט מוחלט ומאיים, כמו שקט של מוות. הסביבה נראתה מוכרת וזרה בו זמנית. הוא זיהה את העצים של יער סילברהוד הסמוך, אבל הם היו מעוותים, צלליות גבוהות ודקות שענפיהן נראו כמו ידיים כחושות המנסות ללכוד אותו. השמיים לא היו שחורים, אלא בצבע אפור-סגול מחליא, שצף בו ענן ענק ואפור. לרגע קצר, הוא חש חלחלה ורצון עז לברוח חזרה לספה. אבל אז הוא נזכר בקולו הפנימי, המדוכדך: למה לטרוח? האם זה משנה?
על פרק ידו, הצמיד הבליח באור חלש. הוא שמע לחישה, קול צרוד ורחוק, "ברוך הבא, 'חוצה חלומות'… המגדל השוקע מחכה."
מולו, בקצה היער, ניצב מגדל אבן רעוע, גבוה ומנוכר, והוא שיקף בבירור את הסמל על הצמיד. אית'ן ידע, בתחושה עמוקה ומעיקה, שכדי לשבור את המעגל, הוא חייב להיכנס לשם. הוא לא ידע איך או למה, פשוט ידע. הייאוש העמוק של אית'ן דחף אותו קדימה. הוא גרר את רגליו הכבדות, מרוקנות מרצון, על פני הקרקע הקפואה. מסע רגלי דרך הלילה במציאות המדוכדכת של ביתו, הרגיש דומה להליכה זו, רק שכאן, כל צעד היה טבול בחרדה חסרת כיוון.
הוא הגיע לקצה היער, שם ניצב המגדל השוקע. זה היה מגדלור עתיק, לא מאיר אלא אפל ומאיים. האבן האפורה שלו הייתה מכוסה בטחב ובצמיגים מעוותים, וחלונותיו הצרים דמו לעיניים עיוורות שבוהות לתוך הריק. המבנה נראה כאילו הוא משתקע לאיטו בתוך אדמת החלום, סימבול מושלם למשקלו של הקיום של אית'ן עצמו.
הוא הגיע אל הדלת הנמוכה והכבדה. היא הייתה עשויה מעץ מחורץ שהפך קשה כסלע, וחלודה כיסתה את ציריה. אית'ן הרים את פרק ידו. הצמיד היה כהה וקר כמו אבן מאובנת. כשנגע אית'ן בצמיד בדלת, לפתע, הוא הרגיש רטט עז המגיע היישר אל תוך עצמותיו. שקע עגול בצורתו הצמיד, שכמעט ולא היה נראה, התגלה על משקוף הדלת. הוא שלף את הצמיד והתאים אותו לשקע.
ברגע שהצמיד נכנס למקומו, הדלת לא נפתחה – היא פשוט נפלה. במקום חשוך, חלל פנימי התגלה. אית'ן נכנס פנימה. המדרגות הלולייניות של המגדלור נעלמו, ובמקומן היה רק פיר מעגלי, וממנו יוצאות השאריות של המדרגות, מובילות כלפי מעלה אל הפנס הענקי. הוא עלה, דורך במכניות, נזהר לא לפספס צעד על ההריסות. כשהגיע לחדר הפנס בראש המגדל, הוא גילה מנגנון ענק של עדשות מלוכלכות ומשופשפות. עד עכשיו הפנס היה אטום, כבוי. כעת, הצמיד, שעדיין היה נעוץ בדלת למטה, שלח אנרגיה קרה ומהדהדת במעלה הפיר. המנגנון השבור של הפנס התעורר לחיים בחריקות מתכתיות כואבות.
האור דלק.
הפנס הפיץ קרן ענקית וסגולה, שהייתה צפופה וסמיכה כמו עשן רעיל. הקרן הזו לא נשלחה אל הים – היא כוונה ישירות אל המרכז החלול של חדר הפנס, ויצרה שם מעין מערבולת עצומה: פורטל כהה ופעור. הוא היה שער ל"עולם שמעבר", מימד החלום המוחלט – המקום שבו נוצרים הסיוטים.
אית'ן הביט אל תוך המערבולת הסגולה, מנסה לזהות משהו, אך המראה היה רק חלל אינסופי ומתפתל. הוא חש את הדחף הבלתי נשלט להיכנס – לא מתוך סקרנות, אלא מתוך הרצון לסיים את זה. זה הרי המקום שהחל את הסיוטים שלו, אולי שם טמונה גם דרך לסיים אותם, או לכל הפחות להתרסק לתוך הייאוש המוחלט. הוא צעד לתוך האור.
הנחיתה לא הייתה נעימה. זו הייתה תחושה של צלילה חופשית ממושכת לתוך מי קרח, שמסתיימת בהתרסקות על קרקע שרופה. כשפקח אית'ן את עיניו, הוא מצא את עצמו עומד על משטח שחור וחלקלק, שהשתרע עד לאופק אפור. השמיים היו עננים כבדים בצבע חלודה.
כאן, ב"עולם שמעבר", הכל פעל לפי חוקים מעוותים של התודעה הכואבת: כל צעד של אית'ן היה הד של פחד. ברגע שהרים אית'ן את רגלו השמאלית ודרש על המשטח, המרחב סביבו התפרק. הוא לא הספיק אפילו להתקדם מטר. העולם התחלף בהבזק מזעזע:
הוא מצא את עצמו שוב תחת לוע הדרקון, הקשקשים המבריקים, צחנת פיו המחניקה. אבל הפעם, הדרקון לא נראה מאיים על חייו; הוא נראה מאוכזב ממנו, אפילו קצת מלגלג. והצחנה הייתה נוראית. זה נמשך רק שנייה, ואז –
הכל חזר לשחור האפור של העולם שמעבר. אית'ן היה באותו מקום, עם הדופק משתולל וזיעה קרה מכסה את מצחו. הוא לקח נשימה עמוקה, והפעם צעד קדימה ברגל ימין. המרחב התכווץ. הוא שוב היה דחוק לפינה, מול הילדים הגדולים שצחקו בלעג צורב, לא על מכות, אלא על המילים שלו, על חוסר יכולתו להגיב. המילים שלהם היו רעל טהור. "אתה סתם פחדן, מלשן פחדן!" לחש אחד מהם. שוב, שנייה אחת, ואז –
הוא היה חזרה על הקרקע השחורה. כל פעם שהעולם התחלף, הזיכרון נשאר חד יותר, כואב יותר. נראה היה שהמטרה כאן היא לא להילחם ביצורים, אלא להתמודד עם שברי רגעי האימה המודחקים שלו. אית'ן המשיך לצעוד, מאולץ על ידי הצורך המציק להגיע לאנשהו, לסיים את חוסר השינה. הוא הפסיק לספור את ההבזקים: הלבה הפכה לחום של אשמה, הריצה הפכה למירוץ אחרי הזמן שאבד, והדמויות המפחידות היו תמיד אנשים מחייו שמהם ציפה לאהבה וקיבל אכזבה.
זה היה מסע מתמשך של טראומה והדחקה, ללא הפסקה, ללא מנוחה. הדיכאון שלו מצא כאן בית מושלם: מרחב אינסופי של כאב מתחלף.
אחרי מה שנראה כמו נצח – אולי עשר דקות, אולי יום שלם – רגלו של אית'ן דרכה על מקום מוזר. הפעם, לא היה הבזק של זוועה. המקום נשאר יציב, והאפור התחלף ל… לבן. נקודה קטנה של שקט ושלווה, כמו אי קטן בים סוער של ייאוש. השקט היה כל כך מחניק ונדיר, שהוא הרגיש יותר מפחיד מהסיוט האחרון. לרגע קט, הוא הרגיש רגע חטוף של שלווה. לא אושר, רק הפסקה. על הקרקע הלבנה הזו, ישבה דמות קטנה וכפופה, עטופה בסחבות.
היא הייתה דמות קטנה, נערה בערך בגילו, שפופה בתוך ערימה גדולה של שמיכות טלאים עלובות. השמיכות היו בצבעים דהויים, קרועים, עם חורים שנראו כמו כוויות. הן היו צמודות לגופה, מכסות אותה כמעט לחלוטין, פרט לפניה החיוורים ולידיים דקות ורזות שבהן אחזה בקצוות הבד השחוק. פניה של הנערה היו מכונסים ומוגנים, והיא בהתה בנקודה כלשהי על הקרקע הלבנה, נראית כאילו כל תנועה קטנה יכולה לפרק אותה. היא לא נראתה מופתעת או מבוהלת מנוכחותו של אית'ן. היא פשוט הייתה שם, נוכחות נוספת של סבל סטטי. אית'ן צעד לעברה צעד איטי. הוא ציפה שהקרקע תתחלף שוב, שהמראה של דמות אנושית יפעיל איזשהו טריגר של פחד חברתי – אבל זה לא קרה. השקט נותר עמוק.
"שלום?" שאל אית'ן, קולו נשמע צרוד וחלש מרוב שימוש באדרנלין ומיעוט שינה.
הנערה לא הרימה את מבטה. היא המשיכה לבהות בקרקע, אך קולה נשמע, שקט כמו לחישה בתוך כריכה של ספר ישן. "אתה לא אמור להיות כאן," אמרה, בלי שמץ של עניין או הפתעה. "אם אתה מסוגל לעשות צעדים, אתה צריך לרוץ."
"אני… אני לא יודע איך הגעתי לכאן," גמגם אית'ן, וסימן לעצמו על הצמיד האבוד שהיה משמש כמפתח. "כל צעד ש… כל צעד זה סיוט."
היא הניעה את ראשה רק במעט. השיער שלה, שחור כפחם, היה שטוח וחסר חיים. "כן. ככה זה עובד. כל צעד זה זיכרון. כל עצירה היא שקט שקרי. זה עולם שמעבר. זה בור השינה." היא סוף סוף הרימה את עיניה והביטה בו. עיניה היו בצבע חום כהה, עמוקות ומלאות בעייפות מוחלטת – אותה עייפות כרונית שאית'ן הכיר כל כך טוב. "אתה לא הראשון. אני קוראת לעצמי לִילִיַאן. אני פה כבר הרבה זמן. אולי יותר מדי."
"ליליאן," חזר אית'ן. "מה זה… הבור? אני לא מצליח לישון. אני רק חולם אותם. הם כל כך אמיתיים."
"אנחנו חולמים אותם שוב ושוב עד שאין לנו לאן לברוח," אמרה ליליאן, והיא חיבקה את עצמה חזק יותר בשמיכות הטלאים. "השמיכות האלה? כל טלאי זה לילה שהפסדתי. לילה של סיוט שלא הצלחתי לנצח. ככל שיש יותר טלאים, ככה העייפות יותר כבדה. וככל שהן כבדות יותר, ככה קשה יותר לקום." היא הצביעה על הצבעים הדהויים והשבורים. "זה ההבדל בינינו, אית'ן. אתה רק התחלת לצבור את הטלאים שלך, ולכן אתה עדיין מסוגל לצעוד. אני… אני כבר לא זוכרת מתי הרגשתי מנוחה בפעם האחרונה."
ליליאן החזירה את מבטה לקרקע, והשקט שוב שרר סביבם, רק שהוא היה כעת מלווה בכובד כמעט פיזי של ייאוש משותף. הקשר המיידי ביניהם, הנובע מאותו סבל בדיוק, לא היה קשר של תקווה, אלא של הכרה – הכרה בכך שהם תקועים יחד, באותה קללה בדיוק.
"אז מה עושים?" שאל אית'ן, קולו נשבר.
"כלום," אמרה ליליאן בקור מוחלט. "ממשיכים לצעוד עד שנופלים. כאן אין ניצחון, יש רק עייפות גדולה מספיק בשביל שתוכל לקבל את זה שזה לעולם לא ייגמר. אבל… אולי יש דבר אחד," היא לחשה, והרימה את עיניה אליו שוב, והפעם נראה בהן ניצוץ קטן, כמעט בלתי נראה, של ידיעה עתיקה.
"הסיוטים, הם לא רוצים אותך רק מבוהל. הם רוצים אותך מיואש, חסר תקווה במחשבה שאין שום דרך חזרה. זה הקרב האמיתי. ואני יודעת לאן אתה צריך ללכת בשביל להתחיל להבין, אבל רק טיפש אמיתי ינסה להילחם בסיוט, אז תגיד לי אתה טיפש? או חסר פחד? שזה בעצם אותו דבר…" היא מלמלה.
