בשדה התעופה נוחת מטוס לעצירת ביניים, קול הטייס מכריז ברמקולים על העצירה בעוד הנוסעים ממהרים לצאת. על אותו המטוס נמצא זוג קשישים המגיע מוייל, עיירה מרוחקת הנמצאת באמריקה. הזוג ראה עולם, הם מטיילים כבר שנים אבל דבר לא הכין אותם למדינה בה נחתו. הזוג השמח מחליט לטייל ברחובת העיר, שלובי ידיים ומצויידים בכובע רחב שוליים, תיקי גב עמוסים ומצלמה מקצועית.
הם מטיילים ברחובות העיר ומגעים לשדרות מקושטות, סרטים צהובים מלופפים סביב גדרות ועמודים, דגלים צהובים בגדלים שונים מציצים ממרפסות הבניינים, גם הסמל ההוא שחוזר על עצמו שוב ושוב, מין סרט מבריק היוצר צורת לולאה. השניים תוהים מהו משמעות הצבע והקישוטים החוזרים על עצמם? האם מתרחשת חגיגה? האם הפסטיבל הגיע אל העיר?
הם עוצרים עובר אורח ושואלים, הזר מסתכל אליהם בפליאה, האם אינם יודעים על הטלטלה שעברה המדינה? הוא עונה להם בשפתם, הצבע הצהוב מסמל את אלו שנלקחו מביתם והשאירו קרע בעם. והם חזרו? רובם.
הזר ממשיך בדרכו ומשאיר את הזוג עומד קפוא בעודו צופה בקבוצת ילדים חוזרת מבית ספר ביניהם ילדה קטנה, גם על רצועת התיק שלה מתנופף סרט זהה, הם לא יכלו שלא לתהות מה עושה הסמל הנורא הזה על תיקה של ילדה בגילה.
השניים ממשיכים בדרכם ורואים בחור צעיר לבוש בגדים משונים אותם הקשישים מזהים, מדי צבא, כמו מאלו שרואים בסרטים. הם ניגשים אל אותו בחור ושואלים האם הוא שחקן? הבחור עונה במבוכה שלא, הבגדים מיועדים לשירות בצבא. הזוג מביט על אחד השנייה במבטי ספק, באמת? בגילך? שואלים בנימה מפקפקת.
כן בגילי, באמת. עונה הבחור וכשהוא ממשיך משם הם לא יכולים שלא לחשוב על נכדם הצעיר, בערך בן גילו ולא יכול לשרוד יום אחד מחוץ לבית, הוא לא פחדן אלא פשוט מפונק, כל יום הוא צריך לסיים עם מקלחת חמה, שלוש פעמים ביום על השולחן שלו מופיעה ארוחה מוכנה ובכל יציאה מהבית נערכת פרידה דרמטית עם הבטחות להתקשר כל יום לפני השינה.
השניים ממשיכים ומגיעים לצומת רחב ובין שני צדדיו עומדים אנשים, כמות גדולה שלהם, וכולם צועקים, חלקם גם מניפים שלטים או דגלים. הבלגן כה גדול שאפילו המשטרה צריכה להתערב ולהחזיק את האנשים במקומם. אומנם הזוג לא מבין על מה המהומה אך נדמה שכל צד כאילו מפציר באחר לעשות דבר מה. השניים ממהרים לברוח מההמולה, בעודם נסים מהמקום והקולות שהיו כה רמים עד לפני שנייה מתחילים להיחלש, קול חזק חותך את השקט הזמני שהשיג הזוג.
את אותו הצליל הזקנים מעולם לא שמעו, הזקנים לעולם לא יבינו את הבכי של הילדים מאותו הצליל, את התפילה האילמת שלהם כל יום לפני השינה שהצליל לא יפגוש אותם בחלום, הם לעולם לא יבינו את האדישות של המבוגרים לאותו הצליל כי הפך להיות "רגיל", הם לעולם לא יבינו את צללי ההתרסקות המתלווים אליו.
הם לעולם לא יבינו את משמעות ההמנון הזמני הזה שמזמר ברחבי המדינה.
הם לעולם לא יבינו את המקום שאליו רצים אחר ההמון. וכשהם נכנסים לחדר מלא וצפוף הם עומדים מחובקים ומחזיקים זה בזה חזק, כי זה חבל ההצלה היחיד שלהם מהחידה הלא פתורה הזו.
מאוחר יותר הזוג מוצא את דרכו בחזרה אל שדה התעופה, משם הם סיכמו שלא יצאו יותר עד שיעלו חזרה על המטוס. הם מתיישבים בכבדות על אחד הספסלים מחכים בקוצר רוח לצאת מהמדינה המשונה הזו כבר.
ואז לפתע מתיישבת לידם אישה, בערך בת גילם, היא נאנחת ואומרת, בשפתם, "אני אתגעגע למדינה הזו."
השניים מסתכלים עליה בהלם, ודורשים לדעת מהי הסיבה מאחורי האמירה המוזרה הזו. "ברור שלא הייתם פה מספיק זמן כדי להבין." האישה עונה ומחייכת אל עצמה, השניים עונים לה שהיו פה כמה שעות וכבר היה להם די והותר. האישה מבחינה בשעה ומבינה שעליה ללכת. היא נעמדת וסורקת במבטה את שדה התעופה הריק כאילו כדי להיפרד.
היא אומרת להם "הדבר הראשון שתבחינו בו זה השברים במדינה הזו, לא חסרות פה בעיות ואני חושבת ששמתם לב. אבל אם תסתכלו סביבכם, באמת תסתכלו, תוכלו להבחין בדרך שפותרים את הבעיות, תוכלו לראות מה נוצר וצומח מהם, איך האנשים השונים הנמצאים פה פותרים ועוזרים למרות השוני וההבדלים, מפני שבסופו של דבר כולנו חולקים אדמה ובית וכולנו סובלים מאותן הבעיות. אחדות כזו לא תוכלו למצוא בשום מקום אחר, ולמה? כי תמיד יהיה לפחות אדם אחד שיגיד לעזאזל עם התווית והדעה, אני עומד כי אני יכול, אני עוזר כי צריך, ובכל מקום תוכלו למצוא סיפור כזה על אחד שהחליט שהוא קם ודוחף הצידה את האגו והגאווה, כדי לעזור. כל היופי הזה מוסתר מתחת לכל הצרות האלו ואני מקווה שתצליחו להבחין בו".
האישה מחייכת אליהם " שתהיה לכם טיסה נעימה."
השניים אולי לא הבינו את הכוונות של אותה אישה, אולי הם ייקחו את זה איתם ואולי הם לעולם לא יצליחו להבין באמת. אבל את אותה המדינה, ששהו בה רק מספר שעות הם לעולם לא ישכחו.
