השרשרת של סבתא
נעה פקחה עיניים בבהלה וגילתה שהיא לא בחדרה יותר. מסביבה היו מכשירים מצפצפים ומיטות לבנות. לפניה היה מסדרון ארוך, עם דלתות רבות. ליבה אמר לה להיכנס לאחת הדלתות הימניות. היא נכנסה ולא הבינה מה היא רואה.
*
נעה חזרה הביתה עצבנית. המורה עשתה להן בוחן פתע, והיא הרגישה שהלך לה ממש גרוע. היא נכנסה לחדרה בבעיטה וטרקה את הדלת מאחוריה. נעה הביטה בכל הכלים האלקטרוניים המשוכללים שסביבה, כל אחד מהם יותר חדיש מהקודם. היא לקחה לידיה את קובית המבוך וניסתה בפעם המיליון לפתור אותה, ללא הצלחה. היא זרקה אותה בעצבים על הרצפה, אבל הקוביה העשויה הולוגרמה לא ניזוקה כלל.
מותשת, נשכבה על מיטתה הגדולה, והרגישה על צווארה את השרשרת העדינה שקיבלה מסבתה. היא זכרה את היום שבו סבתא שלה ביקשה ממנה לבוא אליה הביתה, ושם ביקשה ממנה לשמור למענה על השרשרת העתיקה שקיבלה מאמא שלה.
נעה הסכימה, ומספר חודשים לאחר מכן סבתא נפטרה. היא הקפידה לקחת את השרשרת איתה, למענה, אבל עכשיו השרשרת בעלת תליון העלה העדין העיקה עליה, הזכירה לה את הגעגועים. היא הסירה את השרשרת והניחה אותה בעדינות על השולחן הלבן, ונשענה עליו בייאוש, פניה בידיה.
"למה הלכת סבתא?" לחשה נעה בייאוש. "אני צריכה אותך. אני מתגעגעת". היא בכתה חרש לתוך זרועותיה, עד שתחושה מוזרה גרמה לה להרים את ראשה, והיא ראתה שהשרשרת מתחילה לזהור. קווי המתאר של העלה זרחו באור כחול בהיר שהלך והתחזק. היא מצמצה בעיניה, מביטה בפליאה בתליון הכסוף. לקחה את השרשרת בידה, סגרה עליה את אצבעותיה ועצמה את עיניה.
*
נעה פקחה עיניים בבהלה וגילתה שהיא לא בחדרה יותר. מסביבה היו מכשירים מצפצפים ומיטות לבנות. לפניה היה מסדרון ארוך, עם דלתות רבות. ליבה אמר לה להיכנס לאחת הדלתות הימניות. היא נכנסה ולא הבינה מה היא רואה.
על המיטה שכב אדם שנראה בגיל שלושים בערך, והוא היה מחובר לכל מיני מכשירים ועירויים. ליד המיטה ישבה אישה, גם בסביבות גיל שלושים, שהחזיקה בידה ספר תהילים והתפללה. לא נראה היה שהיא מבחינה שנכנס אדם נוסף לחדר. היא חשבה לצאת מהחדר, אבל משהו צד את עיניה: על צווארה של האישה היתה מונחת שרשרת, שדמתה בצורה יוצאת דופן לשרשרת שעל צווארה שלה.
נעה התקרבה עוד קצת, וכמעט לא שמה לב לרעש שהיא מקימה. נראה שאף אחד לא שם לב. לפתע נכנסה לחדר בחורה צעירה לבושה חלוק לבן, והיא פנתה אל האישה המתפללת "גברת שהם, הרופא רוצה לדבר איתך."
האישה הרימה את מבטה מהספרון הקטן, הנהנה בראשה, נעמדה והתחילה ללכת. נעה הלכה אחריה בסקרנות, עד שהגיעו למשרד קטן, בו ישב אדם גבוה מצד אחד של השולחן המלבני. גברת שהם התיישבה בכיסא מולו וחיכתה.
הרופא הרים את עיניו מהמסמכים שבידיו, והפנה את תשומת ליבו לאישה שלפניו. סבר פניו היו חמורות. "מצבו של בעלך קשה. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים, אבל לא תמיד זה מספיק. הרופאים נלחמים על חייו."
גברת שהם התרוממה בפנים קפואות ויצאה מהחדר. היא הלכה אל המסדרון, שם חיכו 4 ילדיהם בגילאים שונים. נעה הלכה בעקבותיה, ואחת מהבנות משכה את תשומת ליבה. היא התקרבה קצת, וגילתה שהילדה נראית בדיוק כמוה. לפתע היא נזכרה שבביתה של סבתה היתה תלויה תמונה של סבתא בילדותה. היא התקרבה עוד קצת, וזה אישר את חשדה. הילדה היתה סבתא שלה.
נעה מעדה לאחור בהלם. רק עכשיו חלחלה למוחה העובדה שהדחיקה. היא חזרה אחורה בזמן.
היא נשארה שם עוד מספר דקות, וראתה איך סבתא ואחיה מקבלים את הבשורה. היא ראתה איך האם סיפרה את זה בצורה הכי עדינה והכי מדויקת.
לפתע הכל סביבה התחיל לזהור. היא ציפתה לפתוח עיניים ולראות את חדרה, אבל היא ראתה בית קטן, שבו זיהתה שוב את סבתה, והפעם האדם הפצוע, שכעת ידעה שהוא סבא רבא שלה, היה על כיסא גלגלים. היא ראתה איך השמחה לא נעלמה מהבית. איך הילדים עושים הכל ודואגים לאבא שלהם. על המדף לידה ראתה מין תג כבוד כזה, שעליו כתוב "הלל שהם, שנלחם למען עם ישראל, נפצע וחזר להילחם בקשיים למרות הכל"
*
נעה פקחה עיניים וראתה שהיא שוב על מיטתה, ידה עוד אוחזת בשרשרת שאורה דעך לאט. באותו רגע היא קיבלה על עצמה החלטה. היא תישאר שמחה. אחרי שראתה את ההתמודדות של סבתא שלה בתור נערה צעירה עם אבא נכה צה"ל, היא החליטה להיות שמחה. לומר תודה על כל רגע.
