השמש להטה. שכבתי עם גבי לדיונת החול שהסתירה אותי, רטוב מזיעה ומלא בחול, מחזיק ביד אחת את המימייה ובשנייה את האקדח. רק הראש עבד, משנן עוד ועוד פעולות: פניות, פתחים, שמות, דקות, מקומות, וכל דבר שנאמר ונמסר לי.
הרגע התקרב. התהפכתי על הבטן והרמתי מעט את הראש. שם, קילומטר וחצי לפני, ראיתי ממלכת אוהלים ובאמצע את הארמון. ארמון קטן אך מפואר, בנוי עץ ואבן אך מלא קישוטים וסלסולים. את השטח הקדמי של הארמון לא ראיתי. הוא הוסתר על ידי האוהלים המקיפים אותו כטבעת אש. הסתכלתי על השמש שהכתה מעל ראשי וחיכיתי לאות שיורה לי להתחיל.
השניות עברו לאט אך לאחר כשלוש דקות נשמע קול ירי וענן עשן של פיצוץ שהופיע מעל הממלכה. זה היה הסימן בשבילי. תליתי את המימייה על צווארי והכנסתי את האקדח למקומו בחגורה לצד חבל, סכין, פנס ושק קטן. דילגתי מעל הדיונה ופתחתי בריצה. רצתי והתקרבתי לארמון. השמש בשמיים הייתה מתעתעת. לאחר ריצה של 5 דקות הגעתי לאוהל הקטן שעליו מצויר גמל. זה האוהל. נכנסתי. הוא היה ריק, מיששתי את הרצפה. הרגשתי משהו קשה. פיזרתי את החול עד שנחשף קרש עץ מרובע ודי קטן. הרמתי אותו בשקט ותוך כדי, חישבתי בראש כמה זמן יש לי בכדי להיכנס לארמון עד שהסחת הדעת תגמר והצבא המקומי יחזור לפטרל ברחובות.
נשארו לי תשע וחצי דקות, פחות זמן משחשבתי. מתחת לקרש התגלתה מחילה. הדלקתי פנס והשתחלתי פנימה. הגודל שלה אפשר מעבר רק בזחילה. הגב נמעך והברכיים כאבו אבל אני המשכתי להתקדם מהר ככל שיכולתי. יצאתי מהמחילה תוך 4 דקות הראש שלי בצבץ בתוך המקום הכי פחות אהוב באזור – חדר הזבל של הארמון.
בתוך קירות הארמון הסתתרו מחילות זבל שאפשרו להשליך זבל בקלות לאזור האשפה המיועד. עכשיו נותר רק למצוא את המחילה לחדר האסור, שם הסתתרו סודות הממלכה וגם הסוד שאני הייתי צריך לאסוף. בחדר הזבל היו כחצי תריסר פתחים.
עברתי ובדקתי אחד אחד במיוחד רציתי למצוא את הסימן שהוטמן בשבילי על ידי הפעילים שלנו בממלכה. כעבור עוד דקה מצאתי את הפתח הנקי ביותר בו נמצא חותם אדום. הושטתי ידיים, קשרתי את החבל על מותניי וחיברתי אותו לקצה החבל שהיה במחילה. התחלתי בטיפוס הקשה ביותר שעברתי בכל תקופת השירות שלי. היו לי דקות ספורות. אחרי 3 דקות נוספות הגעתי לקצה המיוחל של המנהרה. יצאתי לחדר שרואים רק בסרטים. המוני מטבעות ואוצרות נמצאו בערמות גבוהות בחדר העצום והייתי צריך למצוא קופסא קטנה. הזעה הרטיבה את גבי אבל עכשיו היא הפכה קרה. נבהלתי ,פתחתי בחיפוש בתוך שקים של זהב, תכשיטים ויהלומים. פיזרתי הכל על הרצפה כדי לראות אולי את הקופסה הקטנה המוחבאת. אחרי חיפוש ארוך עצרתי לנוח ופתאום שמעתי לחש. ייבוב קטן. שלפתי את האקדח והתקדמתי לעבר הקול. לאט ובביטחון עקפתי ערמת מתנות יקרות ומצאתי שם על הרצפה את הדבר האחרון שחשבתי למצוא: צמד ילדים בגיל 6 לכל היותר, לבושים בגדים מפוארים מבדים מפוארים, יושבים ומחזיקים ידיים. הייתי בשוק. ברגע אחד כל הריכוז והחדות שלי נקטעו. עמדתי והסתכלתי עליהם כמהופנט. כרעתי ברך לידם. מבטם הראה פחד וחרדה. הם הסתכלו לי בעיניים וביקשו בבכי "בבקשה אל תפגע בנו".
הלב שלי נצבט. לא יודע למה, הדפתי את האקדח רחוק מהם ושאלתי את הצמד: "למה אתם פה? אתם הילדים של המלך?" הם הנהנו והסבירו: "שלחו אותנו לפה מיד אחרי הפיצוץ. אבא יצא עם הצבא ואמר שזה המקום הבטוח ביותר בארמון אבל נראה שהוא טעה". לא ידעתי מה לעשות, הזמן הלך ואזל ורק דבר אחד עלה בראשי – הפקודה המפורשת של המפקד: "לא משנה מי יראה אותך תירה בו ישר". אבל כבר הבנתי שהשניים האלה לא הולכים למות היום, לפחות לא על ידי. חשבתי מה לעשות. לברוח, להמשיך לחפש, לבקש שיעזרו לי? הרגשתי חסר אונים. הרגשתי האדם הרע, הפולש, הגנב, ואולי זה מה שהייתי. פתאום, עלו בראשי גל של מיליוני תמונות ורגעים של גנבה, חטיפה, ואפילו רצח. ה"יחידה" שלי גונבת בפקודת המלך, אבל אף פעם לא חשבתי על ההשלכות. וגם אני אף פעם לא חשבתי על ההשלכות – בשביל מה? הרי אני חי באושר ועושר ובכבוד רב בממלכתי, והנה כשראיתי את שני הילדים המבועתים האלה, הבנתי את כמות המשפחות והאנשים שבהם פגענו ,גם כאשר לא היינו חייבים. גם כשהיה לממלכה שלנו כסף – רק בשביל האושר שלנו ושל אדם מושחת אחד.
בדקתי וגילתי שהזמן של הסחת הדעת נגמר לפני רבע שעה ואז שמעתי פיצוץ מקירות הארמון. הארמון הופצץ. הרגשתי נבגד. הם בחרו לתקוף בידיעה שאני במשימה. משהו השתבש זו הייתה הכרזת מלחמה. המבצע שהיה אמור להיות קטן, הפך לאירוע של שפיכות דמים, רק בגלל חפץ קטן שנחשב בעל ערך. באותו רגע החלטתי שאני לא רוצה להיות חלק מזה, גם אם זה אומר לבגוד בממלכה שלי. קמתי והושטתי יד לילדים: "בואו זה באמת לא בטוח כאן, אשמור עליכם, אני מבטיח". הילדים חששו: "לא, אתה בטח רוצה לגנוב מאתנו, להכאיב לנו, אתה רע". המילים האלה היו קשות בעיקר כי הן היו נכונות. ברקע נשמע עוד פיצוץ וכל החדר רעד. לא נשאר זמן רב עד שהחדר התמוטט. כרעתי שוב לפניהם ואמרתי: "אתם צודקים אני באמת באתי לגנוב ולקחת, אבל הבנתי משהו. הבנתי שאני לא רוצה להיות האדם הזה יותר, אני רוצה לעשות שינוי. גם אם זה לא הרגע הכי מתאים, אתם חייבים לבטוח בי. המקום הזה מסוכן. החדר הולך לקרוס. בבקשה
בואו איתי". הילדים חשבו, מלמלו משהו אחד לשני, וקמו. הם בחרו לבטוח בי וזה עשה לי משהו בלב. לקחתי את האקדח, אחזתי בידה של הילדה והיא אחזה באחיה ורצנו מהר לכיוון הדלת, אבל היא הייתה נעולה. הדרך היחידה הייתה מחילת הזבל. הסתובבנו וחיפשנו בנחישות את החור בקיר ,אך תקרת החדר התחילה לקרוס. הילד התחיל לבכות. המשכנו לחפש עד שראיתי נצנוץ אפור ממכסה הברזל של המחילה.
הגענו אליה. החבל היה שם. קשרתי כל אחד לחבל והסברתי שהירידה תלולה ומסוכנת. "תרדו לאט לאט, אני אהיה מאחוריכם". עזרתי לילדה להיכנס. היא ירדדה בזהירות למטה. הילד נכנס אחריה, ואני אחריו. הגענו לחדר הזבל בשלום. בחרתי לצאת מהדלת של החדר למרכז הממלכה ולא לחזור דרך המחילה אל האוהל הנטוש.
האוהלים בגבול היו במקום המסוכן ביותר. בכיכר ליד שער הארמון מצאתי אישה זקנה וביקשתי ממנה לשמור על הילדים. היא נבהלה ממני אבל הכירה את בני המלך והכניסה אותם לביתה. ואני יצאתי למצוא את המלך. אחרי חיפוש קדחתני בין כל המקומות בהם נמצאו חיילי הממלכה מצאתי אותו. הסברתי למלך במה מדובר. "מה עשית?" – המלך הפנה אלי את הרובה שלו בכעס. דיברתי מהר והצעתי לו פתרון כי רק אני ידעתי שאין לממלכה הזאת סיכוי מול הצבא הגדול ותאב הבצע שלי. ביקשתי שייתן לי לטפל בזה, ושאם אצליח, שבבקשה יסכים לקבל אותי לממלכתו. הוא הבין את המצב, הוריד את הרובה ואמר לי "קח כל דבר שדרוש לך וסיים עם זה". היה לי מה שדרוש. הייתי צריך רק דגל לבן שאותו הכנתי תוך דקה מבד האוהל. אחזתי בדגל ויצאתי מהאיזור שעליו הגנו על ידי שקי חול, לכיוון הצבא שלי. האש נפסקה, ודרך האבק ראיתי קצין יוצא עם רובה. הוא לא זיהה אותי עד שהיינו מוצבים פנים מול פנים, ואז היה רגע של הלם.
הוא היה בטוח שאני מת ונמצא תחת הריסות הארמון, ושאל אותי "מה אתה עושה כאן?". היה ברור שהצבא שלי וויתר עלי. דיברתי בנימה קצת כועסת "באתי להציע לכם משהו". הקצין לא הבין אבל הקשיב, הורדתי את השק הקטן שהיה תלוי על החגורה שלי ורוקנתי אותו בידי, החזקתי את היהלום הכי גדול, הכי יפה, והכי יקר בעולם. החזקתי את מה שהמלך שלי חשק בו כל כך, שיכול להבטיח שנים של שפע ועושר. רגע לפני שנכנסתי למחילת הזבל נחתכתי ממשהו שהיה על הרצפה לידי, זה היה מה שחיפשתי – היהלום שבשבילו סיכנתי את חיי ועכשיו התכוונתי למסור אותו לקצין. הסברתי לו "אני לא חוזר שוב לצבאנו ולממלכתנו. אני נשאר כאן. אני אתן לך את היהלום, כתנאי להבטחת חרותי. שלא אהיה עריק רדוף. אני רוצה לחיות כאן חיים חדשים, בלי גניבות ורצח. אני רוצה שתעזבו ולא תחזרו לכאן שוב אף פעם. עכשיו לך ותביא לי הבטחה בכתב, כי אם לא, אתם לא תראו את היהלום הזה לעולם".
הקצין הסתובב וחזר לתוך ענן האבק. שמעתי כעס ושמחה מאותו הכיוון. כעבור עשר דקות הוא חזר עם חתיכת בד קרועה ועליה חותם המלך שמבטיחה לקיים את כל דרישותיי. העברתי לקצין את היהלום. הצדעתי בפעם האחרונה, הסתובבתי והלכתי. חזרתי למלך עם חתיכת הבד. הוא חייך ושאל "איך?" הסברתי לו את המהלך שלי וכדי להתגונן מכעסו הזכרתי ,שהציע לי כל דבר שארצה כדי לטפל בעניין הזה. הוא לא ידע מה לומר, אבל אחרי שראה שהצבא שלי נסוג הוא רק בירך אותי וקיבל אותי לממלכתו.
שמחתי כל כך , ומאז אני חי באושר. מכבדים אותי. אני עובד, יש לי אוהל גדול וטוב לי. הסיפור שלי לא בא ללמד לקח ,למרות שלפעמים אפשר לפתור בעיות עם כסף זה נכון, אך בעיקר לדעת שאפשר להשתנות. אפילו אדם רע ושפל, גנב ורוצח יכול להפוך לאדם טוב שעובד למחייתו ומאושר. זה הסיפור שלי.
סוף.
