אמא ביקשה ממני להסביר מה קרה אתמול אבל לא ידעתי מה לומר לה. היא יודעת שקשה לי ושאין לי מצב רוח ,שאני לא מצליחה להתרכז במה שכתוב על הלוח, אבל איך מסבירים את התחושה?
זה לא כאב פיזי, זה לא בכי ,זו גם לא צעקה.
פשוט כאב כבד וסמיך שעוטף כמו שמיכה של חורף. היא כל כך עבה , אי אפשר לנשום בתוכה .
מחר אהיה טובה יותר , אמרתי . מחר זה לא ינצח אותי ,מחר אצליח להילחם ,אמרתי והתכוונתי לכך בכל ליבי.
אך למחרת בבוקר התוכניות השתנו. הגוף סרב לקום מהמיטה, מבט אחד של שנאה במראה וכל המחשבות שבאו כי אני עייפה מלהילחם . מחשבות שבאו אלי, ונתנו לי להרגיש בתוך חלל מלא אנשים ולצעוק -בזמן שאף אחד לא שומע את הצעקה שלך .
כבר שנים שאני נאבקת ורק מתפללת שאהפוך להיות מלאה בכוחות חיים.
אנשים לא מבינים איך זה לחיות לצידו, עם היד שרועדת כשהיא מחזיקה בעיפרון.
איך זה שכל פעולה קטנה דורשת כל כך הרבה כוח ומאבק עם המחשבות?
תמר, שממש עוזרת לי, אומרת שהחלמה זו דרך, שצריך לצעוד בה צעד אחרי צעד .
כמו טיפוס איטי מהתהום.
"אבל מה אם כל צעד מרגיש כמו נפילה?"
ניסיתי להסביר לה איך זה לחיות בתוך אפילה.
"כל פעם שאני חושבת שהרע עבר והטוב חזר ,משהו מושך אותי חזרה למטה" ,הסברתי .
שלשום זה היה זיכרון עצוב שעלה ומבט חטוף במראה,
אתמול -תמונה וספרות על המשקל ולפתע הגוף שלי שוב הרגיש זר והראש צעק עלי ששוב פעם אני נכשלת ושוב בוחרת בדבר הקל . הקול הרע- שכבר מוכר לי מדי .
"איך הוא ניצח אותי שוב?" שאלתי את תמר בתקווה, מחכה לתשובה.
"הדיכאון הוא חלק ממך ואת לא יכולה לברוח ממנו ,הוא גר בתוכך" ,אמרה לי.
"האם הוא יעזוב אותי?" שאלתי . על השאלה הזאת היא כבר לא ידעה להשיב.
