ההבטחה
"מבטיח" כך אמר לי אבא לפני שיצא מהבית. "אני מבטיח שאחזור" הוא אמר פעם נוספת וחיבק אותי חיבוק אחרון.
האמנתי.
איזה ילד לא מאמין לאביו? והבטחות חייבים לקיים, כך כולם אומרים. אותם ימים היו ימי מלחמה, מלחמת לבנון השנייה. אבא גויס למילואים והתכונן לנסיעה אל לב הקרבות שבצפון. הדאגה תקפה אותי בעוצמה כמו מיליון מחטים שננעצות בראשי. הפחד חילחל בתוכי והטיל מועקה על ליבי. לא ידעתי מה יקרה לאבא במלחמה. ידעתי שמלחמות זה מסוכן ולא כולם חוזרים משם… החששות הרעידו את האוויר ואת הרגליים שלי בזמן שאבי נפרד ממני ומכל בני המשפחה. אבל אבא היה רגוע והמבט הבטוח בעניו החומות-זהובות עם חיוכו הקטן ששלח אלי בזמן שחיבק אותי לפני שיצא מהבית, הרגיעו מעט מהחששות שלי. צפיתי מפתח דלת הבית בדמותו הגבוהה של אבי, מתרחקת לאט לאט במורד השביל, אולם לא יכולתי לעמוד במקום. "אבא!" צעקתי ורצתי אליו. הוא הסתובב אלי במבט שואל. מה קרה יוסף, הכל בסדר? "תבטיח לי שתחזור!" דרשתי ממנו. אבא הסתכל עלי ברצינות, התכופף מעט והיישר מבט לעניי החומות-זהובות הדומות לשלו. הוא הביט לתוך עיניי כמה שניות בהבעה חתומה ורצינית. השמש החמה של הבוקר הטילה הבהוב צהוב על פניו והנחתי שהוא שם לב לפחד בעניי. "אני מבטיח שאחזור" אמר לי אבא ברצינות וחיבק אותי חיבוק ארוך ומרגיע "אל תדאג לי". "בסדר, אני אשתדל לא לדאוג יותר מידי" לא יכולתי להבטיח יותר מזה- רק אשתדל. "יהיה קשה לא לדאוג לך, אבא" אמרתי. "אתה הולך למלחמה, כל דבר יכול לקרות לך שם". אבא חייך אלי את חיוכו המרגיע, "אני אהיה בסדר " הוא אמר בביטחון "ואני מבטיח שנתראה בקרוב".
בקרוב.. אבא הבטיח לחזור..
הימים חלפו… בכל יום הדחקתי יותר את הפחדים והדאגות שכרסמו אותי מבפנים. לא נתתי לרגשות שלי להשתלט עלי. בכל פעם שהדאגה חדרה אל המחשבות שלי הזכרתי לעצמי: אבא הבטיח לחזור. למרות זאת הספק לא עזב אותי, בכל רגע פנוי שהיה לי מצאתי את עצמי מביט מהכניסה של הבית אל שביל הבטון הצר והמפותל. מסביבו עצים שונים ואבנים מפוזרות על האדמה. דמיינתי את אבא מגיח מאחד הפיתולים של השביל עם חיוכו הרגיל וברגע שיבחין בי ירוץ אלי בזרועות מושטות ויחבק אותי חזק חזק ויאמר לי: "הבטחתי, והבטחות חייבים לקיים". הדמיונות היו כל כך מוחשיים שכמעט האמנתי להם. אבל בתוך תוכי הספק כירסם. ומצאתי את עצמי תוהה – אולי אבא לא יחזור?… ואולי דווקא היום הוא יחזור ואני אראה את חיוכו מגיח מבין העצים הירוקים… אבל היום ראיתי מישהו אחר, אדם גבוה במדים מתהלך על השביל, מתקדם לעבר הבית.
התבוננתי בחייל המתקרב, פניו היו חתומות ולא הצלחתי לפרש אותם. כשהגיע לפתח הבית הוא אמר לי בקול מאופק: "שלום, אמא שלך בבית?" "לא" אמרתי. "רק אני בבית, אמא תחזור יותר מאוחר". החייל הביט בי ונראה מתלבט אם לומר לי משהו. לבסוף נאנח ופניו הביעו עצב וייאוש. הוא התכופף להביט בעניי ושאל אותי: "אתה יודע מי אני?" "לא" אמרתי לאיש. "אני המפקד של אביך" הוא אמר והרכין מעט את ראשו. החייל נאנח באיטיות פעם נוספת, הביט היישר אל תוך עניי ואז אמר בעדינות: "אני מצטער…" מצמצתי פעם אחת לפני שההבנה הכתה בי במלוא עוצמתה. העולם הסתחרר סביבי והצבעים בו הפכו מטושטשים ולא ברורים. רגליי כשלו והייתי נופל לולא המפקד שתפס אותי שנייה לפני. "אני מצטער" הוא אמר שוב. ראיתי בעיניו דמעות מבצבצות שהוא הצליח לעצור אבל אני לא הצלחתי ופרצתי בבכי. כל רגש שנאבקתי בו מאז שאבא הלך, התפרץ מתוכי כמו הר געש. "לא!" הצלחתי ללחוש בין הדמעות.
המפקד הושיב אותי על אחד הכיסאות שהיו שם ולא אמר דבר בזמן שעוד ועוד דמעות זלגו מעיניי והרטיבו את פניי. הטעם המלוח של הדמעות שלי מילא את פי וטעם מר התווסף אליו כשקולו של אבי הידהד ונשמע באוזניי: "אני מבטיח שאחזור". "הבטחת!" אמרתי בקול. "הבטחת שתחזור!" אמרתי פעם נוספת בקול חלוש ועצוב. נזכרתי במבטו המרגיע של אבא ובפניו המחויכות ודמעות נוספות בצבצו בקצה עייני. לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שאבא איננו. הייתי מרוקן מבפנים, מנותק מכל העולם. התמקדתי בדאגה שלי לאבא ובהבטחה שהופרה… עצב, כעס ויגון התערבבו זה בזה בתוכי ושקעתי לתוכם. אל תוך האפלה שהרגשות המרירים הזמינו אותי אליהם.
לא ידעתי אם אני חולם.. הכל התבלבל לי יחד… מציאות וחלום… אור וחושך… מיליון צבעים מתערבלים ולא יכולתי לראות דרכם כלום… הרגשתי כמו בצניחה חופשית. העולם הסתובב סביבי ולא ידעתי מה למעלה ומה למטה. כשסוף סוף העולם התייצב ראיתי רק אפלה סמיכה מכל כיוון. בולעת את כל הנמצא בתוכה. בדיוק כשחשבתי שאני אשאר לנצח בתוך האימה הסובבת סביבי אור חזק פילח את החשכה ויצר נתיב צר ומואר. הלכתי בעקבותיו אל הלא נודע. מקווה שזאת הדרך שלי לצאת מהמקום הזה. הדרך נמשכה עד שנגלה לעיניי קיר עשוי מאור לבן בוהק.
שַׁעַר.
זאת הדרך שלי לצאת מכאן, אולם, כשיצאתי מתוך האור ראיתי רק עיניים אדומות בוהקות קורנות מאכזריות. לעיניים נוספו פנים של גבר גבוה שעמד מולי ונעץ בי מבט. פחד אחז בי ורעדתי ממבטו הקפוא של האיש. ליד רגליו הייתה מוטלת גופה. "אבא" לחשתי. הסתכלתי על האיש ישר לתוך עיניו המפחידות והבוהקות. "אתה הרגת את אבא!" צעקתי עליו. הגבר לא הגיב ורק המשיך לנעוץ בי את מבטו המקפיא.
קול הִדְהֵד סביבי בוקע מהחשיכה עצמה. "מבטיח". קולו של אבי נשמע מכל כיוון. "אני מבטיח שאחזור". רגליי רעדו וטיפות מלוחות שזלגו מעיניי הסתחררו והתערבבו יחד עם כל הכעס, הפחד, היגון והייאוש שגעשו מסביבי ומילאו את פי בטעם מריר.
העולם הסתובב שוב והסתחרר במהירות עד ששקעתי בשינה נטולת חלומות.
עברו כמה שנים… התגייסתי לצבא, התחתנתי והקמתי משפחה.
למה התגייסתי אתם שואלים? רציתי להגן על עם ישראל. אהבתי את חיי אחיי היהודים והייתי נחוש להגן על כולם. רציתי להיות כמו אבא שלי שהיה מוכן להקריב את חייו בשביל להגן עליי. אולם, מה שאמר הבן שלי באותו יום קודר טִלְטֵל אותי והשאיר אותי תוהה- האם ההחלטה שלי נכונה? היו כאלה שקראו ליום הזה "השבת השחורה" והיו שכינו אותה השביעי באוקטובר, יום שמחת תורה. מפלצות. כך אני קראתי להם. חדרו מעבר לגדר וביצעו טבח נורא. ממש דומה לשואה. גופות היו מוטלות בכל אזור רצועת עזה והאימה שהציפה את המקום באותו הזמן הכתה בכל עם ישראל הפזורים בכל מקום.
גויסתי למילואים.
מדינת ישראל התכוננה למלחמה נגד החמאס. בשביל להרוס את ארגון הטרור המזעזע שפגע בנו בצורה קשה. התכוננתי לצאת מהבית והייתי נחוש בדעתי. אני לא אתן לאף אחד לגעת באחיי. אני אגן על כולם.
לאחר שנפרדתי מאשתי וילדיי יצאתי מהבית ופניתי אל הרכב החונה. לא הייתי מוכן לצעקה שנשמעה מפתח הבית: "אבא" הבן שלי צעק ורץ עד אליי. הסתובבתי אליו בבהלה. "יהודה מה קרה?, הכל בסדר?" שאלתי אותו. "תבטיח לי שתחזור" הוא דרש. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו חזק חזק. כשהרפיתי הוא אמר: "בבקשה אל תעזוב אותי לנצח". התכופפתי לעברו והסתכלתי היישר אל תוך עיניו החומות- זהובות הדומות לשלי.
באותו רגע נזכרתי בעצמי זועק אל אבי. "תבטיח לי שתחזור" ואיך אבא הבטיח ולא חיבק אותי חזרה. לא רציתי לאכזב את הבן שלי. רציתי לקיים את הבטחתי. כי הבטחות חייבים לקיים. כך כולם אומרים.
ידעתי שעם ישראל ינצח, רציתי לתת לבני ביטחון ותקווה. שידע שה' איתנו תמיד, גם שם במלחמה. אבל איך אני מסביר לו שאפשר ליפול בקרב ולא לחזור אף פעם?… לא רציתי לחזור על הטעות שאבי עשה, הבטיח דבר שאי אפשר לקיים. אולם ההבטחה לחזור תתן לבני תקווה לניצחון. הבטתי בפניו של יהודה בהבעה רצינית. עיניו הביעו דאגה וקמט דק נוצר בין עיניו. צל האפיר את פניו ונחישות קרנה מהם. רציתי להיות נחוש בדיוק כמוהו ולקיים את ההבטחה. אבל האם יכולתי להבטיח דבר כזה? "תבטיח שתחזור" הוא אמר לי פעם נוספת. הבטתי לתוך עיניו המלאות דאגה ונחישות כאחד ואמרתי לו ברצינות:
"אני מבטיח שאחזור…"
