הם לא שוכחים מאיפה התחילו
הם, אותם נערים מתמודדי נפש
עמדו פעם מול קירות גבוהים
שלא הם בנו
אבל נאלצו לטפס עליהם.
כל בוקר היה מבחן
כל לילה היה ניצחון קטן.
הם עבדו קשה,
לא בשביל מדליה
לא בשביל מחיאות כפיים
אלא בשביל לשרוד,
בשביל לנשום
בשביל לא לוותר על עצמם.
ועכשיו כשהם כבר אחרי,
כשהם מביטים לאחור
על הדרך הארוכה שטיפסו בה
הם לא רואים רק כאב,
הם רואים גבורה.
הם רואים את הילד ההוא
שפעם פחד מהצל של עצמו
עומד היום זקוף מול העולם,
יודע להרגיש,
יודע לבקש עזרה,
יודע
לאהוב
את
עצמו.
הם לא גאים רק במקום אליו הגיעו
אלא בדרך שעשו לשם.
כי מי שהאור תמיד היה אצלו
לא יודע את הערך
של מי שנלחם בשיניו
כדי להדליק גפרור אחד בלב.
הם יודעים
שמי שהגיע לשקט אחרי הסערה
מרגיש את השקט חזק יותר.
מי שריפא את עצמו בידיים רועדות
מעריך את הריפוי פי אלף.
הם מבינים היום
שהכאב לא הגדיר אותם
אבל העבודה הקשה כן.
הם מוערכים לא כי "ניצלו"
אלא כי הם בחרו
כל יום מחדש
לא לוותר.
