אני גאיה, ואני רוצה לספר לכן על היום ששינה לי את החיים.
הכל התחיל בשעה 10 ביום ראשון, כולן יצאו לשיעור ספורט בזמן שאני נשארתי בכיתה והנחתי את הראש על השולחן.
שמעתי רעשים אבל לא ייחסתי לכך תשומת לב.כולן חזרו בהפסקת עשר לכיתה ופתאום גילו שכרטיס הרב קו של שירה הלך לאיבוד, כולן חיפשו בכל מקום בכיתה.
התחלתי לשמוע את השם שלי בכל מקום "שמעת מה גאיה עשתה?!" "גאיה הזאת!!" ואני לא הבנתי מה כולן רוצות ממני.
ניגשתי לחברה הכי טובה שלי ליה, ושאלתי "ליה מה קרה לכולן?" ליה ישר אמרה לי שבנות חושדות בי שגנבתי את הרב קו של שירה ואני צעקתי ואמרתי "מה?? רב קו??? למה שאני יעשה את זה?" ליה אמרה שכולן חושדות בי כיוון שאני היחידה שהייתה בכיתה בזמן שהרב קו הלך לאיבוד.
לא ידעתי מה אני הולכת לעשות, כולן חושדות בי שאני גנבת.חזרתי הביתה ורצתי לחדר, נעלתי אותו והדמעות לא פסקו.שיתפתי את אמא, אמא הרגיעה אותי ואמרה לי "גאיוש, לבכות זה לא מה שיעזור לך עכשיו, קומי ותוכיחי לכולן שהן טועות" הבנתי שהיא צודקת.
לא עברו 2 דק וכבר התקשרתי לשירה וביקשתי ממנה שמחר אני והיא נלך ונחפש אותו באופן מקצועי, שירה חששה קצת כי… גם היא חשדה בי לא מעט אבל הבינה שאין לה מה להפסיד.
ביום שני הגעתי לבית ספר וחשכו עיניי, כולן מרכלות עליי, כל ה"חברות" שחשבתי שהן חברות אמת שלי לא הפסיקו להפיץ את השמועות השיקריות עליי.
מיד אחרי בית הספר, אני ושירה הלכנו לבית שלי, הנחנו את התיקים והתקשרנו לחברת אפיקים. ענתה לי משהי ואמרה : "היי, מדברת שוהם מחברת אלקטרה אפיקים". אמרתי לה : "שלום, קוראים לי גאיה, חברה שלי שירה איבדה את כרטיס הרב קו שלה, איך אני יכולה למצוא אותו?" היא אמרה : " בשביל לבדוק פרטים אישיים, נצטרך את בעל הכרטיס". שירה מהר אמרה "היי , אני שירה, אני בעלת הכרטיס". אמרתי לה "אפשר אולי לבדוק מתי השימוש האחרון של הכרטיס?" "היא אמרה לי "זה אני לא יכולה לבדוק, אין לי אישור על כך, סליחה". אמרתי בכעס "תקשיבי, כולן חושבות שאני גנבת, אני חייבת שתעזרי לי". היא אמרה לי "אתן ממש מסבכות אותי, אבל אעזור לכן. הכרטיס שלך נסע גם אתמול וגם היום בשעה 3 בקו 210 לכיוון ירושלים, אם אתן רוצות לגלות איפה הכרטיס, תעלו מחר בשעה 3 על הקו הזה"
וכך היה, ביום שלישי מיד אחרי בית ספר, עמדנו בתחנת אוטובוס וחיכינו שהאוטובוס יגיע. עלינו על האוטבוס ועל האוטובוס היו 4 אנשים, 2 מבוגרים ו2 נערות, הבנו שלמבוגרים כנראה אין קשר, אז מיד פנינו לנערות. ניגשתי לאחת מהן ושאלתי אותה "היי תוכלי להראות לי את כרטיס הרב קו שלך? "מיד היא נלחצה ואמרה לי "למה? את האחראית פה? אני לא חייבת לך כלום, למה אתן חושדות בי שגנבתי?" אמרתי לה "אף אחד לא אמר שגנבת", כאן כבר הבנתי שמשהו פה מוזר. היא לא הסכימה להראות לי את הכרטיס, אמרתי לה : "אם עכשיו את לא מראה לי את הכרטיס, אני ניגשת לנהג ומספרת לו סיפור קצר". היא הוציאה את הכרטיס ועוד שטר של 20 שח (על השימוש) בדמעות ואמרה "אני מצטערת, קחי, מצאתי את הכרטיס הזה אתמול והנחתי שאולי מי שאיבד אותן כנראה כבר לא צריך אותו, לא יודעת מה חשבתי לעצמי". הבאתי לשירה את הכרטיס ושירה התנצלה ואמרה לי : "גאיה, סליחה שחשדתי בך, מחר אלך לכולן ואספר להן בדיוק את מה שקרה".
חזרתי הביתה, וירדה לי אבן מהלב.
יום לאחר מכן (יום רביעי) שירה עמדה מול כל הכיתה וסיפרה לכולן את מה שקרה ואמרה: "אני חושבת שכולן פה צריכות לבקש מגאיה סליחה". כולן ניגשו אליי בהפסקה והצטערו על כך, היה לי קשה לסלוח, אבל לפחות זה מאחורי.
אבל זה מקרה שלא אשכח בחיים.
