חיינו הם אוסף רגעים שבעקבותיהם אנחנו נבנים להיות מי שאנחנו.
אך מעבר לזה, אני חושבת שלא רק הרגעים הם מה שבונה אותנו, אלא גם משהו עמוק יותר.
יש לי סיפור, סיפור שהוא לא יותר מכמה רגעים אך אני זוכרת וכנראה שתמיד אזכור.
איני זוכרת מה הייתי לפניו, וכך איני יודעת עד כמה חד היה השינוי, אבל את המחשבה שהדהדה לי בראש ברגעים אלה אני זוכרת, והיא תלך איתי עוד הרבה.
הייתי ילדה קטנה, בת שש, או פחות, ואני ישבתי על המדרגות שמובילות לחדרים העליונים.
מדרגות עץ פשוטות ועל כול אחת מהן מחובר סרט הדבקה מחוספס שייעודו למנוע החלקות לא נעימות, הורס גרבים שכמותו. אני חושבת שהייתי עסוקה בלקלף אותו, לאט לאט כמו שאמא שלי אמרה לי פעם "כשרואים הרס, לאנשים יש נטייה להחמיר אותו"
אבל מהר מאוד הפסקתי, כי כשצועקים על משהו בבית, עדיף לא למשוך תשומת לב.
והפעם זאת הייתה אחותי הגדולה, היא צעקה, ואני שתקתי. על מי היא צועקת הפעם?
ואז שמעתי את אבי עונה לה, והיא שוב צועקת…
זהו אכן דבר שקורה ויקרה, אבל אני זוכרת טוב שבאותם רגעים אני שתקתי והיסתכלתי דרך המדרגות על המתרחש והבטחתי לעצמי שאני, אני לא אעשה את זה לעולם, אני לא יהיה ככה. איך אפשר לדבר ככה לאבא, איך זה אפשרי? הרי ברור שזה רע.
עברו שנים, וקשה להגיד שאני שומרת על הבטחה הזאת לחלוטין, אבל הזיכרון הזה מתחבר לי תמיד לשאלה אחת:
מי הייתי אם הייתי מחליטה אחרת?
