בארץ רחוקה מאוד מכאן, כל כך רחוקה עד שהיא מחוץ לכדור הארץ, גרה ילדה, שקוראים לה ליבי. אבל ליבי היא לא סתם ילדה רגילה, היא עשויה מזכוכית, והארץ שלה גם עשויה מזכוכית. הבתים והבניינים והאנשים האחרים והעצים והמים ואפילו הסוסים! עשויים מזכוכית, ואם מישהו נופל ונשבר מיד באים אנשים אחרים ומתקנים אותו. ליבי אוהבת מאוד את הארץ שלה, אבל מה שהיא אוהבת יותר מהכל, זה שגם המחשבות של האנשים שקופות, ואפשר לדעת בלי להתאמץ בכלל על מה הם חושבים, ולא צריך לנסות לנחש לפי הבעות הפנים שלהם.
יום אחד ליבי יצאה לטייל בים, היא הלכה לתוך המים שלו שעשויים מזכוכית עד שהם הגיעו לה עד לסנטר, היא עצמה עיניים ודמיינה שהיא עפה גבוה לשמים בלי להישבר בכלל.
"איי!" היא צעקה, משהו התנגש בראשה בחזקה, ולרגע היא כמעט חשבה שהיא נשברת. כשפקחה עיניים ראתה בקבוק זכוכית ירוק צף על המים, היא התקרבה אליו ותפסה אותו. בתוכו הייתה חתיכה מוזרה שכתוב עליה:
אני לבד. יש לי סוד.
היא לא ידעה מה זה סוד. ופתאום, בלי שיכלה להסביר את זה לעצמה, היא הרגישה כאילו היא לגמרי לבד בתוך עולם משלה, נפרדת לחלוטין מאחרים, בבדידות גמורה ומוחלטת. וזה לא היה רע.
כשחזרה הבייתה היא הראתה לאמא ולאחותה, קרן, את הבקבוק עם החתיכה מוזרה.
"מה זה סוד?" אמא שאלה
"הדבר הזה לא נראה כמו זכוכית." קרן אמרה.
"אתן יודעות מה זה?" ליבי שאלה, קרן משכה בכתפיים, ונראה שגם אמא לא ידעה.
"אולי תבדקי במילון של אבא." אמא הציעה. הן אכלו לארוחת ערב פנקייקים (מזכוכית כמובן) ולא דיברו יותר על החתיכה המוזרה ההיא והבקבוק. אבא של ליבי נשאר עד מאוחר בלילה בעבודה, ואמא שלחה אותה ואת קרן לישון לפני שהוא חזר.
בחושך, במיטה, ליבי זרקה את החתיכה המוזרה על הרצפה. היא לא נשברה. אז ליבי פתחה את המילון של אבא ודפדפה בו עד שהגיעה לאות ס': סוד: מסתורין, חידה, משהו שבן אדם יכול לשמור לעצמו. ליבי החליטה לשמור את זה לעצמה, אבל אז היא הבינה שהיא לא תוכל לשמור שום דבר לעצמה, בגלל המחשבות השקופות שלה.
היא הלכה לחדר של אבא ואמא שלה, אמא הייתה שם לבד, כי אבא עוד לא חזר מהעבודה.
"אני יודעת מה זה סוד." היא אמרה, "ואני רוצה שיהיה לי אחד." אמא שלה פינתה לה מקום על המיטה,
"בואי, שבי לידי." היא אמרה לה, והשעינה את ראשה על כתפה, אחר כך היא אמרה שיש להן סוד, הפתק ההוא, ואפילו אם הן לא יודעות מה זה אומר, זה כמעט יותר טוב.
"ולא צריך סוד. יש לי אותך ולך יש אותי, מה צריך יותר מזה?"
"את עצמי…" ליבי ענתה, לפתע הרגישה כאילו הנפש שלה התפזרה סביבה ואין לה מה לעשות.
"אבל ליבי, יש לך את עצמך, ואת לא צריכה בשביל זה שאנשים אחרים יידעו או לא יידעו."
"אבל אני לבד ככה…" היא לחשה, וחשבה על זה שאמא שלה בהריון, ושאולי היא כבר לא תהייה רק איתה כל הזמן, ויהיה לה קצת פחות מהלב של אמא שלה.
"אבל אם אני אחבק אותך, את לא תהיי לבד."
"ומה עם אחר כך?"
"זה לא חשוב בכלל, מה שחשוב זה הרגע הזה." ואמא שלה אספה אותה לחיבוק. והשערות של שתיהן נשברו לחתיכות, אבל בכלל לא היה להן אכפת, וליבי חשבה שאולי, רק ברגע הזה, יש לה סוד משלה.
