היה זה לילה סוער, רוחות וגשמים חזקים מילאו את השמיים, אוטו כחול קטן נסע בכבישים הצרים והמפותלים של בורונדי. במכונית ישבה משפחת תיירים שבאו לבקר באחת המדינות העניות בעולם שנמצאת באפריקה.
זו הייתה משפחת כהן – שני הורים צעירים עם שני ילדיהם הקטנים, דוד בן הארבע ושהם בת השנה.
באמצע הדרך לבית ההארחה שלהם בעיר רומונגה, הגיעה משאית בנתיב הנגדי, היה נראה כאילו היא מתאמצת בכלל לזוז, מלאה בשקים של פולי קפה. השילוב של הגשם והרוחות החזקות היה מסוכן וכצפוי נגמר באסון.
***
דוד שעכשיו כבר היה בן עשר התנער מהזיכרונות שהציפו את מחשבותיו, וצפה בילדים שרצים הלוך ושוב בחצר בית היתומים. הוא התקדם בצליעה לכיוון חברו הטוב- אנטואן. אנטואן היה מקומי כמו כל שאר הילדים בבית היתומים, רק דוד לא היה מבורונדי, בהתחלה הוא הרגיש בודד אבל כשלמד לדבר את השפה המקומית, קירונדי, הרגיש קצת יותר קשור. אנטואן היה בעל גוף רזה בדומה לדוד אך עורו השחום היה שונה לגמרי מעורו הבהיר של דוד, ושניהם היו בעלי שיער כהה ומרושל.
אנטואן לא זכר איך הגיע לבית היתומים, הוא הגיע לשם בגיל חצי שנה ותמיד ספרו לו שבא לבדו מיד לאחר שז'אן הגיע. לפי השמועות אביו של אנטואן חלה במלריה, ולבסוף נפטר. על אימו הוא לא ידע דבר.
אנטואן ודוד תמיד תכננו איך יברחו מבית היתומים אבל בכל פעם הניסיונות שלהם כשלו. הם סבלו בבית היתומים אבל זה לא שהיה להם לאן ללכת.
אנטואן ראה את דוד והתקדם לעברו, "מוּראַהוֹ?" שאל דוד בקירונדי- מה נשמע? "נְשׁוֹבּוֹיֵה!" ענה אנטואן, אבל דוד לא היה בטוח שהוא בסדר, עיניו של אנטואן נראו כאילו הוא רוצה לבכות, הוא היה כפוף ושערו היה פרוע מהרגיל. "מה קרה?" שאל דוד אך אנטואן לא ענה והשפיל את עיניו. דוד שם לב לפתק קטן שאנטואן החזיק ביד והושיט את ידו כדי להסתכל מה יש בפתק, אך אנטואן טמן אותו בכיס ודוד החליט להתעלם מזה לעת עתה.
דוד ואנטואן שחקו במשחק האהוב עליהם, לרגל אחרי ז'אן- הילד הכי גדול בבית היתומים שכולם פחדו ממנו.
בארוחת הערב הגישו להם כרגיל ירקות מהגינה, מנהל בית היתומים ניסה להיות אדיב כמה שיכל אך היה באפשרותו לתת לילדים רק ארוחה אחת ביום, לכן ארוחת הערב תמיד הייתה מריבה אחת גדולה. דוד לא אהב לריב, הוא היה לוקח מעט ירקות ויוצא בחזרה לחצר. אנטואן לא נהנה מלאכול על האדמה, לכן לרוב לא הצטרף אל דוד אך הפעם הוא הרגיש שהוא חייב לנשום.
דוד הופתע מבואו של אנטואן ושאל שוב פעם בשלומו אך אנטואן ענה לו פעם נוספת שהכל בסדר והמשיך לאכול. דוד שם לב למשהו חריג, ז'אן עמד מרחוק וצפה בהם אוכלים ומדברים, זאת פעם ראשונה שהוא ויתר על המריבה הקבועה, גם אנטואן שם לב אליו אך החליט להתעלם והורה לדוד לעשות כמוהו.
צריף השינה של הבנים עמד בין חדר האוכל לצריף הבנות. דוד ואנטואן נכנסו לצריף וכל אחד התיישב במזרונו. דוד תמיד אהב להסתכל איך פתאום אחרי שכולם נכנסים, הכל הומה וצפוף, לאט לאט כולם נשכבים וכל ההמולה נרגעת. כשאנטואן נרדם, דוד העביר את מבטו על הילדים בצריף ווידא שכולם ישנים, הוא התקדם בשקט אל מזרונו של אנטואן וחיפש בזהירות את הפתק, הוא בדק כל רגע שאנטואן לא מתעורר וחיפש בשקט בשקט אך עדיין לא היה ולו רמז קטן לפתק. כשכבר נכנע, חזר אל מזרונו, אנטואן התרומם, הסתכל עליו בעיניים חודרות ויצא במהירות מהצריף. דוד התלבט אם ללכת בעקבותיו או להישאר בצריף.
כשדוד יצא לבסוף, ראה את אנטואן בוכה. הוא התיישב לידו בשקט. רק לאחר כמה דקות החליט לדבר. "סליחה…" אנטואן הסתכל אליו ושאל "על מה אתה מצטער?" דוד ענה בכנות, "בצהריים נראית כל כך עצוב ולא רציתי ללחוץ עליך, לכן החלטתי לבדוק מה כתוב בפתק שהחזקת אחר כך, אבל שכחתי, בארוחת הערב באת אלי, ואני לא הבנתי, בעצם, עדיין לא מבין, מה קורה… מה קורה, איתך…? לכן חשבתי לבדוק בעצמי" ומיהר להוסיף בחצי חיוך "אבל… לא מצאתי את הפתק…" הוא בחן את מבטו של אנטואן והתפלא כשהוא לא ראה כעס אלא ארשת פנים שלא הכיר . דוד כבר לא ידע מה לחשוב, אנטואן אף פעם לא הסתיר ממנו דבר, "אז… עכשיו אתה יכול להגיד לי מה קורה איתך?" אנטואן הסתכל על דוד ונראה שרצה לומר משהו אבל אז קרה דבר מה לא רגיל…
ז'אן התקרב אליהם ודחף את דוד על האדמה, בצרחות "מה ש'תה עושה זה לא הוגן!" ו"אתה משחק ברגשות של חבר ש'ך! אתה לא יכול לחטט למישהו בחפצים ואז לשחק אותה תמים!!!"…
דוד החזיק את ידו הכואבת, היא כל כך כאבה! וכשדוד הסתכל עליה הוא אותה ראה מלאה בדם. הוא עצר את הדמעות חזק עד כמה שהיה יכול. ברגע שז'אן התרחק הדמעות פרצו מעיניו והיה די בטוח שהיד שלו נשברה, הוא נעמד על רגלו הצולעת עם יד כאובה והלך חזרה לכיוון הצריף אך ברגע שהבין שגם ישן ז'אן ישן שם חדל מללכת והתיישב חזרה על האדמה.
אנטואן לא אמר דבר, הוא פשוט קם, והלך.
על כל זה השקיפה מרחוק אישה מעט נמוכה ורזה בעלת שיער שחור גלי וארוך…
בשעת בוקר מוקדמת דוד התעורר וגילה את עצמו שוכב על האדמה הקשה והקרה. הוא ניסה לשחזר בזיכרונו את מה שקרה בערב והחליט לעשות מעשה- הוא ילך לדבר עם אנטואן! לאחר כמה שעות שאר הילדים קמו ואיתם גם אנטואן…
דוד חש שאנטואן נסוג מפניו, לא מבט, לא מילים, לא כלום. בשעת צהרים מוקדמת דוד ניגש אל אנטואן וקרא לו לצד. אנטואן לא דיבר והוביל את דוד אל מאחורי צריף חדר האוכל. גם כאשר הגיעו, אנטואן הוסיף לשתוק, דוד דיבר ישר ולעניין "אתה יכול להראות לי את הפתק שאתה מסתיר ממני? נדאגוסאבייה, זה חשוב לי!" אנטואן הסתכל במבט המתחנן בעיניו, בצליעה וביד הכאובה של דוד. רק אתמול קיבל את הפתק, הוא לא רצה להראות אותו לדוד כי הרגיש שאם יראה לו אז הדבר יהפוך לממשי, אך הוא כבר לא היה מסוגל לשאת לבד את הידיעה שכל כך הפליאה אותו. הוא הושיט את ידו לכיוון הכיס, הרים את הפתק וטמן אותו בידו של דוד, אבל אז קרה הצפוי מכל – ז'אן שעקב אחריהם התקרב אל דוד מאחורי גבו והפיל אותו שוב על הרצפה. הוא היה נחוש בדעתו שלאף אחד לא יוודע הדבר.
"דוד! דוד!" ההכרה של דוד החלה לחזור… "דוד!" מישהו קרא לו. "הוא מתעורר" הוא שמע לחשוש הוא ראה את המנהל יושב לידו. הוא היה מוקף בילדי בית היתומים, ולידו ישב אנטואן עם עיינים אדומות ונפוחות כאילו בכה שעות ארוכות. הוא קם והתיישב לאט, התעלם מהכאבים החדים בזרועו ובגבו. הוא ניסה לחייך כדי להראות שהוא בסך הכל בסדר. המנהל סקר את גופו לאט לאט ונשא אותו לכיוון הצריף. דוד נזכר במאורע האחרון "כמה זמן אני ככה?" הוא שאל בקול צרור. "חצי שעה אולי…" השיב לו מנהל בית היתומים. אנטואן הלך לצידם. המנהל הניח אותו על ערמת מזרונים שאנטואן סידר בזריזות. כשהמנהל יצא אנטואן החליט סוף סוף לספר לו את הכתוב בפתק וביקש ממנו לשמור את הדבר בסוד.
דוד הופתע. הוא מעולם לא חשב שיש איזה קשר בין ז'אן לאנטואן.
באמצע הלילה כשדוד שכב במיטתו רעשים שקטים מבחוץ העירו אותו. הוא זיהה מבין הקולות את קולו של אנטואן, של המנהל וגם את קולו של ז'אן, והיה עוד קול- נשי, דוד לא זיהה את הקול הנשי.
למחרת דוד לא ראה את אנטואן וז'אן בבית היתומים, כששאל על כך את המנהל הוא ענה שאימם אספה אותם ושהם יותר לא יחזרו. עכשיו דוד הבין של מי היה הקול הנשי ששמע אתמול בלילה. הוא כעס על אנטואן שלא נפרד ממנו אבל גם הרגיש שהוא מתגעגע.
***
באחד הימים אנטואן הגיע עם אימו אל בית היתומים. היא הייתה בעלת מבנה גוף מעט נמוך ורזה עם שיער שחור גלי וארוך.
אנטואן התגעגע מאד אל דוד וכשנפגשו סיפר לו את כל מה שקרה מאז שעזב, "אז למה הגעתם לכאן?" שאל דוד, ואנטואן השיב בפנים מושפלות "לפני שבועיים ז'אן אבד ורק אחרי יומיים מצאו אותו אבל הוא היה בין חיים למוות ובבוקר שלאחר מכן בשרו לנו שהוא כבר לא יחזור אלינו" דמעות בצבצו בעיניו "אמא שלי רוצה לשמוע ממנהל על החיים של ז'אן בבית היתומים" אמר באנחה כבדה, דוד לא התאפק "ומה הקטע עם אמא שלך?! לעזוב אתכם כאן בבית היתומים ואז יום אחד להופיע?!" ואז הוסיף בלחישה "ולקחת אותך מהחיים שלי? קשה לי לבדי כאן בבית היתומים" אמר בכנות.
אנטואן שתק. ולבסוף אמר "גם אני לא יודע." ולאחר רגע נוסף אמר "אני כן יודע שאמא שלי אוהבת אותי" והלך.
בארוחת הערב דוד לא רצה לאכול, גם לא ביום שלאחר מכן.
***
לאחר שנה אנטואן חזר לבית היתומים. "אמא נפטרה ממחלה." אמר אנטואן בקול חנוק ורץ אל מאחורי צריף הבנים.
דוד כל כך שמח לראות את אנטואן אך גם התעצב בשבילו. המשפחה של אנטואן ספגה כל כך הרבה כאב- קודם אבא, אחר כך ז'אן ולבסוף אמא. אנטואן היה מכונס מאז שחזר לבית היתומים, הוא בכה בלילות והתבודד בימים. דוד לא ידע איך לעזור לו. הוא הרגיש חוסר אונים. כל כך כאב לו שהוא לא יכול לעזור לחברו הטוב. עבר חודש נוסף, דוד החליט לעשות מעשה, הוא לא ייתן לאנטואן להישאר בעצבות שלו, הוא החליט שהם צריכים לברוח מבית היתומים. הוא בנה תוכנית מסודרת ובאחד הימים פנה אל אנטואן ואמר לו "זהו! אנחנו הולכים אוּבּוּ נְיֶינֶה מבית היתומים!" אנטואן הסתכל עליו בתימהון "למה עכשיו?" שאל, ודוד ענה בשקט "כי אני לא יכול יותר לראות אותך ככה עצוב." אנטואן שתק ונעמד, על פניו של דוד עלה חיוך.
***
הבית היה עשוי מלוחות עץ גדולים. בתוך הבית שררה מהומה, הכל היה הפוך. לאחר שאנטואן ודוד סידרו את הבית, הם נשכבו על הרצפה הקרה וצחקו. לפתע משהו נפל. אנטואן ודוד התקרבו וגילו יומן חום. אנטואן לא הכיר את היומן. הם פתחו אותו וגילו דפים מלאים בכתב יד מרושל. דוד לא ידע לקרוא בקירונדי, רק אנטואן ידע. "זה של אמא שלי!" אמר בהתרגשות והחל לקרוא את היומן. דוד צפה בו בסקרנות. מעולם הוא לא ידע לקרוא. גם לא בעברית. יום למחרת אנטואן כבר סיים לקרוא את היומן.
אנטואן גילה שביום שאביו מת, ז'אן ברח ואימו לא מצאה אותו. למחרת היא יצאה החוצה והשאירה את אנטואן ישן בבית. כשחזרה גילתה שאנטואן הקטן נעלם. אחרי שנים של חיפושים היא גילתה את שני ילדיה באותו בית יתומים. דוד ביקש מאנטואן שימשיך לספר לו "אמא שלי הבינה שאני וז'אן לא יודעים שאנחנו אחים ולכן היא שלחה לכל אחד מאיתנו מכתב וספרה על הקשר בינינו. היא הייתה מגיע כל יום לשבת מול בית היתומים וצפתה בנו עד לאותו לילה שאספה אותנו."
עכשיו הדברים היו קצת יותר מובנים. אבל עדיין נשארו לאנטואן ודוד לא מעט סמני שאלה.
דפיקה בדלת קטעה את ההרהורים שלהם, דוד קם לפתוח את הדלת וראה מולו ילדה בערך בת שמונה. "ידעתי שאתה כאן!" אמרה הילדה הזרה, אנטואן שאל "מה היא אמרה?" רק עכשיו דוד הבין שהיא דיברה בעברית. "מי את?" שאל דוד בהיסוס. היא לא השיבה אלה אמרה "אתה דוד נכון? אנחנו מחפשים אחריך כבר שנים." דוד לא הבין, מאיפה הילדה מכירה את שמו? מי זה אנחנו? "אני אחותך- שהם." אמרה בשקט כאילו קראה את מחשבותיו. הראיה של דוד הטשטשה "את… לא… מתה?" שאל בעיניים דומעות. אנטואן ישב כל הזמן בצד בלי להבין דבר. "אנחנו… רוצים… שתבוא איתנו, לישראל" אמרה שהם במבט מתחנן. "מי זה אנחנו?" שאל "אני, סבא וסבתא." דוד הציץ לכיוון החצר וראה זוג אנשים מבוגרים עומדים שם. אותם הוא זכר! אלה סבא וסבתא! הוא התנפל עליהם בחיבוק אדיר. כל כך הוקל לו כשגילה שהוא יותר לא יהיה לבדו. לבסוף חיבק גם את אחותו שהם. דוד נכנס לבית "אני מגיע! אבל עם אנטואן." אמר דוד בנחישות, "כמובן אם אתה רוצה" פנה דוד לאנטואן אחרי שסיפר לו מי אלה האנשים שהגיעו. "מי זה?" שאל אותו סבו "זה החבר הכי טוב שלי, אני לא מוכן להשאיר אותו לבד" סבתא של דוד אמרה "אז… אנחנו צריכים רק לארגן כרטיס טיסה נוסף…" דוד היה מאושר והזמין את אנטואן הנבוך להיכנס לרכב של סבו וסבתו. לדוד היו כל כך הרבה שאלות, הם רק ענו "נספר כבר במטוס"…
