"אני מתחפש לסופרמן" צעק עומר, " אני לא מגלה" סיקרן דוד, "אנחנו מתחפשים לתאומים סיאמיים" צעקו דרור ורני. כך נמשכו הצעקות. אך בלב של איתי, הצעקות פסקו מזמן, צעקות של כעס, של כאב, נעלמו עם השנים ואיתי למד לחיות עם זה שהוא שונה, שונה בשפה, שונה במראה, שונה בהכל. הוא למד להסתגר בפני אחרים, כי כשפתח ודיבר, הפה אמר שהבין אבל המבטים, המבטים לא פסקו. מבטי רחמים. מבטים שמסתכלים עליך ואומרים: 'משפחה לא בוחרים'.
"הלו?"
"שלום, זה אמא של דני, רציתי לברר על איזה תחפושות הילדים מדברים, את מבינה, איתי עולה חדש עם קשיים כלכליים וחשבתי שכדאי לשמח אותו ולקנות לו תחפושת לכבוד פורים.."
כך התגלגלה השיחה ודנה המחנכת הבינה את המצב, והבטיחה לדאוג לו לתחפושת ראויה. עוד בתחילת שנה, נתבקשה לדאוג לו לספרים לשנה החדשה, אך לא שמה ליבה יותר מן הדרוש וכך יצא שעכשיו שמעה על זה.
יום לפני פורים, כשכל ילד חשב לפרטי פרטים על תחפושתו ישב איתי בכיתה, מכונס בעצמו, חושב על פורים ועל מה יהיה. ניגשה אליו המורה דנה "קניתי תחפושת לבן שלי ובסוף הוא העדיף אחרת אולי תרצה להשתמש בה?" שאלה. איתי הסתכל בה בחשדנות, הציץ בשקית ולבסוף יצא לו "כן" רפה. "מה?" שאלה המורה דנה. "כן" השיב איתי חזק יותר. הוא חזר הביתה והראה לאמו את התחפושת. "וואו, מאיפה זה? " שאלה. "המורה שלי אמרה שהבן שלה לא רצה את התחפושת ושאלה אותי אם אני רוצה." איתי הסביר.
חודש לאחר מכן, כשאיתי עוד הרהר במעללי פורים השמח ביותר שהיה לו, ניגשה אמא של אחד הילדים למורה דנה וסיפרה לה "אני קונה לילדים שלי מתנות לפסח והייתי רוצה לשמח ולתת גם למישהו אחר. אני מוכנה לתרום כמה משחקים אבל איני רוצה לדעת למי זה יגיע." דנה ישר חשבה על איתי והחליטה לשמח אותו לכבוד פסח.
באותו רגע איתי לא ראה משחקים הוא ראה שמישהו ראה אותו. בלי רחמים, בלי מסכה, פשוט ראה.
