הסיפור שלא נגמר/טליה אברהם

פרק 1: השבת שהשתתקה

עבור דריה קרפ, הקיבוץ תמיד היה צבוע בירוק של שדות וצהוב של שמש. כזה שהולכים בו יחפים, ותמיד משחקים בחוץ אל מול הנוף של עזה, עם החברים, השכנים והמשפחה. בקיבוץ רעים, הבית שלה, השמיים היו רחבים והאנשים היו כמו משפחה אחת גדולה. אבא שלה, דביר, היה הלב הפועם של הבית. הוא היה איש של שוקולד ושל חיוכים, אדם שכולו נתינה וטוב לב. אמא רעות, באותה השבת, לא הייתה בבית. היא הייתה אצל חברה ביהוד. ואחותה ליה, בת ה-13, התארחה אצל חברה שלה זוהר בקיבוץ עין הבשור, שגם הוא שוכן בעוטף עזה.

הוריה של דריה, דביר ורעות, התגרשו כ-10 חודשים לפני פרוץ המלחמה. למרות הגירושין, שניהם גרו בקיבוץ רעים, שרחוק מרצועת עזה רק ב5 קילומטרים – מה שנתן יתרון רב לפריצת המחבלים בשמחת תורה, כי ככה הם יכלו לחדור לקיבוצים הקרובים במפתיע. לאבא דביר הייתה כבר בת זוג חדשה בשם סתיו, ולמרות שהייתה רק בת זוגתו של אביהם, סתיו אהבה את ליה, דריה ולביא כאילו היו ילדיה שלה, כמו אמא שנייה ודואגת. לביא, אחיה הקטן של דריה, שהיה אז רק בן 8, היה מאובחן על הספקטרום האוטיסטי.

בשבת בבוקר, ה-7 באוקטובר, הצבעים השתנו. בשעה 6:30 בבוקר, קולות האזעקה לא היו רגילים. דריה, אחותה לביא ואביה נכנסו לממ"ד, כמו שעשו פעמים רבות לפני כן. אבל הפעם, משהו באוויר הרגיש שונה. מטח הטילים היה אינטנסיבי מתמיד. דביר, שתמיד ידע להרגיע בבדיחה או בחיבוק דוב, היה דרוך. הוא נעל את דלת הממ"ד, ועמד בפתח, דרוך ומוכן לכל תרחיש, עם גרזן בידו. מגן על בת זוגתו וילדיו בגופו.

"אל תדאגו," הוא לחש להן, "אבא כאן. הכל יהיה בסדר." דריה הסתכלה בעיניים של אבא שלה. היא ראתה שם אהבה אינסופית, אבל גם החלטה נחושה: הוא יעשה הכל כדי שהן יחיו. אבא גיבור.

פרק 2: רגעי הגבורה

השקט בחוץ הופר על ידי קולות נפץ וצעקות בשפה זרה. דריה החזיקה חזק ביד של לביא. אביה כיסה את דריה ולביא בשמיכה, ופתאום, נשמעה חבטה עזה בדלת. המחבלים פרצו לבית. דביר וסתיו לא היססו לרגע. הוא עמד מול הפתח, ללא נשק, רק עם הידיים שלו ועם הלב הענק שלו, וניסה לחסום את הכניסה לממ"ד כדי לתת לבנות שלו עוד כמה שניות של חיים. בעוד המחבלים מסתובבים בבית ומחפשים את דלת הממ”ד, תוך החרבה של הבית, הסתכל דביר בפעם האחרונה בילדיו ובבת זוגתו, ספר לו ולסתיו עד שלוש, פתח את הממ”ד ויצא כדי להפתיע את המחבלים ולהרוג אותם עם הגרזן. הוא וסתיו קפצו על המחבלים, ובאותו זמן דריה לקחה את הטלפון שלו, בדיוק כדי לכתוב לאמה את החדשות המזוויעות שראו עיניה – אבא וסתיו, מוטלים על הרצפה, מדממים וחסרי רוח חיים. המחבלים ימח שמם ריססו את דביר, ובעוד סתיו קופצת עליהם במפתיע מאחוריו, הם יורים לה ביד ובראש.

דריה ראתה הכל. היא ראתה את אבא שלה נלחם כמו אריה, היא ראתה את הרגע שבו הוא נפל כדי להציל אותן. זה היה רגע שבו הזמן נעצר. העולם בחוץ המשיך להשתולל, אבל בתוך החדר הקטן, דריה הרגישה שהיא מתבגרת בעשר שנים בתוך שנייה אחת. היא ולביא נשארו שם, מתחת לשמיכות, מחזיקים נשימה, זוכרות את המילים האחרונות שלו – "אני אוהב אתכן".

“אמא זו דריה, אבא נרצח” כתבה דריה בווטצאפ לאמה שביהוד. “גם סתיו.” הוסיפה, ושורה אחרונה: “הצילו.” רעות מתקשרת לדריה, ודריה, רק בת 10, הייתה הגיבורה שניהלה את האירוע במשפחה. דריה דיברה בלחש מתחת לשמיכה עם אמה, בזמן שלביא טומן את ראשו בכרית. אמא רעות מקליטה את השיחה עם דריה, כי הבינה את גודל הסיטואציה- יכול להיות שלא שאלו המילים האחרונות של בתה, ושברגע אחד – אין לה משפחה. המחבלים נכנסים לממ”ד. דריה נושמת עמוק ומפסיקה ללחוש לאמה. הם מורידים את השמיכה מראשה של דריה ומראשו של לביא. דריה מתכוננת לצעוק אליהם בתחנונים “please don't kill me” (בבקשה אאל תהרגו אותי), אבל המחבלים מחזירים את השמיכה מעל ראשיהם של האחים. דריה המבולבלת מספיקה להציץ בין השמיכה לחלל החדר, ורואה את אחד המחבלים מרסס על הקיר “أهل القصيم لا يقتلون الأطفال الصغار” (האנשים של אל-קאסם לא רוצחים ילדים קטנים). כמובן באותה השעה, לא ידעה מה פירוש המילים. האם המחבל מתכנן שריפה, ומבקש על הקיר שיציתו את הבית? מה קורה פה? למה שיניח לדריה? – כל זאת היא לא הבינה, אבל היא הבינה משהו אחד – היא ולביא בחיים, והיא זו שצריכה לשמור שימשיכו כך. בשביל אבא וסתיו, שמתו בשביל שהם יהיו בחיים, בשביל רעות, שלא תאבד את כל משפחתה, ובשבילם.

במשך שעות ארוכות, דריה הייתה המפקדת של הממ"ד הקטן. היא דאגה ללביא, לחשה לו סיפורים, שמרה עליהם בחיים בתוך החושך והכאב הבלתי נתפס. היא הייתה הגיבורה השקטה של אותו בוקר נוראי. אחרי שלוש שעות בהן דריה ואמה משוחחות בטלפון בלחש, כותבת צופית ספטון, שכנתה של רעות בווטצאפ: “גולן (בעלה) השיג נשק, הוא בדרך לילדים שלך”. כמה אמיצים הם, גיבורי הסיפורים של העוטף כולו, שבמקום להישאר למען משפחותיהם הגרעיניות ולשמור על עצמם, הלכו להציל חיים של משפחתיהם הגדולה, כל אנשי הקיבוץ, והצילו חיים תחת אש!

גולן נכנס לממ”ד בביתם של משפחת קרפ לאחר דקות ספורות מקבלת ההודעה, סגר את דלת הממ”ד וביקש מדריה את הטלפון של דביר (בו דיברה עם אמה), כדי לדבר ולהרגיע את רעות הלחוצה והדואגת. זה היה הרגע הראשון בו רעות באמת נשמה עמוק, ונרגעה מעט. הילדים שלה כבר לא לבד, הם יותר בטוחים כעת. גולן שהה שם בממ”ד עם הילדים במשך 9 שעות, כשהוא חמוש רק באקדח קטן, ומגן על הילדים. אחרי תשע שעות בממ”ד, הבריח גולן את דריה ולביא דרך החלון, כדי שלא יצטרכו לעבור דרך הדלת ולראות את הזוועות, ואת אביהם וסתיו מוטלים על שלוליות של דם עם חורים של כדורי רובה. לא, הם צעירים מכדי להתעוור מתמונות שלא יצאו ממוחם לעולם. גולן ספטון הביא את הילדים לביתו המוגן, והוא ואשתו טיפלו בהם יפה במשך שעות. העניקו להם למשך כמה שעות את תפקיד ההורה, מה שבאותו זמן היה חסר להם. הם הביאו להם אוכל ושתייה, ונתנו להם לישון במיטות שבממ”ד.

לכוחות ההצלה לקח זמן להגיע ולחלץ את ילדי משפחת קרפ, וכל אותו הזמן- דריה באי־ודאות מוחלט. מה עם ליה? היא גם נרצחה? האם יש מלחמה בכל הארץ, וגם לאמא קרה משהו? איך לביא מרגיש, והאם הוא מבין בכלל מה קורה פה? ואיך- איך היא תמשיך את חייה ללא אביה, ובידיעה שהוא נהרג להגנתה!?
למרות כל סימני השאלה, דריה השתדלה להישאר עזת־מצח ולנהל את האירוע בלי שגיאות. לפחות היא לא הייתה לבד- היה לה את אמא שלה על הקו, וזה מה שגרם לה להרגיש יותר אמיצה. יותר נחושה. היא תצא ותוציא את לביא מפה, בשביל אמא, בשביל רעות!
הם נשארו בקיבוץ עד יום ראשון, ואז הגיע החילוץ שהביא את דריה ולביא לאמם, אחרי 24 שעות שלא ראו זה את זה, 24 שעות של סכנת חיים, 24 שעות של פחד וסכנה.

פרק 3: האור שאחרי החושך

הימים שאחרי היו כמו ענן אפור. הקיבוץ פונה, והמשפחה מצאה את עצמה רחוק מהשדות המוכרים. דריה הסתובבה עם תחושה של חור בלב. היא הרגישה שחלק ממנה נשאר שם, בקיבוץ רעים, יחד עם אבא. למרות העצב והכאב הבלתי פוסק, ולמרות הקושי להתרגל לחיים בלי אבא, דריה התנהגה כמו גדולה. גיבורה אמיתית. היא פונתה למלון באילת, שהפך להיות הבית הזמני שלה, ושם- ניסתה לעשות הכל כדי להרגיש בבית, כדי להרגיש בנוח. היא הייתה הולכת יחפה על החוף, ולובשת כל הזמן פיג’מה. יום אחד שאלה אותה רעות אמה מדוע היא מסתובבת בפיג’מה. “זה מרגיע אותי. זה מרגיש לי בטוח.” וכמובן שאיש לא יתנגד או ינסה להפסיק את התחושה הזו של דריה הגיבורה. כל דרך בה תנסה להשתקם, ותצליח – הרי שהיא מבורכת.

בבית הספר הזמני, כולם הסתכלו עליה ביראת כבוד מהולה בעצב. "זו דריה קרפ," לחשו הילדים במסדרונות בבית הספר וברחובות, "זו הילדה מהסיפור, שהחזיקה את הראש לבד במשך שעות, ואפילו הגנה על אחיה הקטן, כי אבא שלה נרצח להגנתם." אבל דריה לא רצתה להיות "ההיא מהסיפור שאבא שלה נרצח”. היא רצתה סיפור אחר, בו היא ואביה וכל המשפחה שלה יושבים בממ”ד- לא מפוחדים, אלא מחייכים ושמחים, מול הטלוויזיה, אוכלים שוקולד… היא רצתה את אבא שלה. היא רצתה סיפור אחר, סיפור עם סוף ביחד עם אביה. היא רצתה את השוקולד שלו, את הצחוק שלו, את הביטחון שהיה נותן לה. היא לא רצתה סתם להתגעגע אליו ולשבת בחיבוק ידיים, היא רצתה להנציח אותו. בשבילה- האהבה שלה לציור, והציורים היפים שלה, מוקדשים כולם לעילוי נשמתו. שלו ושל סתיו. כל פעולה ופעולה במהלך היום, ואפילו הקטנה ביותר, הייתה לעילוי נשמתו בשבילה. זיכרון מסוג מיוחד, משלה. תמיד היה לדריה את היצירתיות הזו שלה, וההערכה למי שנותן, והכי הרבה – אהבה.

יום אחד, המורה לאומנות נתנה להם משימה: לצייר את הזיכרון הכי חזק שלהם. דריה לקחה מכחול, אבל היד שלה רעדה. היא לא רצתה לצייר את הממ"ד. למה לה בכלל לצייר סיוט מתמשך, במקום בו נרצח אביה האהוב? דריה העדיפה להתמקד בטוב שזכור לה. היא עצמה את העיניים ונזכרה בדביר במטבח, מכין פרלינים של שוקולד, הריח המתוק ממלא את הבית. היא ציירה לב גדול עשוי שוקולד, ומסביבו הילה של אור זהוב. ‘כן.’ חשבה לעצמה. ‘זה הוא אבא שלי. זה הוא הגיבור שלי, שלו מוקדש הציור. זהו אבי- מלא באהבה, מקרין אור לכל שסובבו אותו, והכי- שוקולדי… ככה הוא היה רוצה שנזכור אותו…’

פרק 4: להמשיך את הדרך של דביר

ככל שעברו החודשים, דריה הבינה משהו חשוב. אבא שלה לא היה רוצה שהיא תפסיק לחייך. לא סתם הוא וסתיו נתנו לה את חייהם, אלא בשביל שימשיכו לחייך! הם נתנו את חייהם שהיא תמשיך לחיות, ליצור ולשמוח. היא החליטה שהיא תהיה "הזיכרון החי" שלו. ההמשכיות שלו בעולם.

היא החלה להתנדב במיזמים שמנציחים את הנופלים, לזכרו של אביה, אבל בדרך שלה – דרך של חסד. היא הביאה שוקולדים לחיילים, היא כתבה מכתבים לילדים אחרים שעברו חוויות דומות, והיא תמיד הקפידה להגיד מילה טובה למי שזקוק לה. "אבא תמיד אמר שהעולם זקוק ליותר טוב לב, ליותר אכפתיות ואהבה." היא הסבירה לנועה, חברתה החדשה.

באזכרה שנערכה בקיבוץ, כשחזרו לביקור קצר בין ההריסות שמתחילות להיבנות מחדש, דריה עמדה מול כולם. היא לא בכתה. היא עמדה זקופה, העמידה חסרת הפחד והנחושה, עם הכתפיים היציבות והעמידות, ששידרו חוסר פחד מוחלט, בדיוק כמו שעשתה אל מול המחבלים ובאותו היום, הזכיר לכולם את דביר. דריה הקריאה שיר שכתבה לאביה:
"אבא, השארת לי מפתחות ללב / גם בתוך הצער, גם בתוך הכאב. / אני רואה אותך בכל פרח בקיבוץ / ובכל פעם שאני מעזה לרוץ."

פרק 5: דריה קרפ – המנהיגה של המחר

היום, דריה היא נערה שמובילה אחרים. היא לומדת בכיתה ז', מצטיינת בלימודים, חברה אמיתית, אפשר לסמוך עליה ולקבל ממנה אהבה וחום כמו שהיה נותן דביר, אבל המצוינות האמיתית שלה היא בנפש. היא יודעת לספר את הסיפור שלה בלי לפחד ולרעוד, אלא לעמוד זקופה וגאה. גאה באביה הגיבור ובבת זוגתו הגיבורה גם כן, ומצליחה להראות לעולם שגם מהשבר הכי גדול, אפשר לצמוח. אפשר להפוך כל ציור עצוב ושחור, ליופי ושמחה מלא. ולפעמים גם אם קשה לראות את הטוב, לזכור שתמיד אפשר להפוך הכל לטוב. הכל. החום יכול להיות שוקולד חביב וטעים, מזכרת לאביה הגיבור.

כשהיא מסתכלת במראה, היא רואה את העיניים של אבא שלה משתקפות אליה. היא יודעת שהוא גאה בה. היא יודעת שכל הצלחה שלה היא הניצחון שלו על החושך של אותו אוקטובר.

הקיבוץ יחזור להיות ירוק, השמש תמשיך לזרוח מעל השדות של רעים, ודריה קרפ תמשיך ללכת בדרך שאביה התווה לה – דרך של אומץ, של אהבה ושל חיים. כי דריה היא לא רק עדה לרצח; היא העדה הכי חזקה לכך שהאור תמיד מנצח את החושך. דריה חזקת הנפש צריכה להיות הדוגמה של כולנו, בימים האלו, ובזמנים של חוסר ודאות.

ואני, שגם אני בכיתה ז’, צופה בדריה מהצד וחושבת; כמה ראויה הילדה הזו להערכה! גם אני הייתי בת 10 באותה שמחת‏ תורה, ואני ממש לא חושבת שכל אחד היה מצליח להיות כל כך רגוע יחסית למצב המפחיד של יריות וצעקות בחוץ, בלי הורה או מבוגר שישגיח – ובנוסף להישאר סבלני ומרגיע כלפי אחיך הקטן. כל פרט קטנטן, אפילו הקטן שבקטנים- ראוי לשבחה גדולה. אפילו העובדה שתכננה דריה להגיד למחבלים לא להרוג אותה. אפילו תכנון של משפט קטן זה, מוכיח כל כך הרבה דברים! למשל, שהייתה דריה מצטיינת בלימודים ובאנגלית, ושהייתה פקחית ומהירת תגובה ולמרות הפחד מול המחבלים שחודר ללב תכננה מראש מה לומר ואיך לנסות להציל אותה ואת לביא, והמשפט הקטן מראה אפילו על בגרות, שלא התחילה לבכות או לנסות לברוח, אלא להגיב ואולי חס וחלילה הייתה יכולה למות כמו גדולה, וגם אכפתיות ואהבה בוגרת- לא לנסות לנטוש את לביא לבד ולהינצל בעצמה, ואפילו להצליח להסביר לו את הסיטואציה בלי להלחיצו מדי- וכל זאת מול מראה הזוועות של אביה וסתיו מדממים והרוגים.

לסיכום, דריה אמנם ילדה קטנה, אך אישיות, גיבורה, נערה בוגרת ואצילה – גדולה מאוד.

עד כמה אהבת את היצירה?