ממוות לחיים / רבקה גולן

בס"ד

בית חולים, נער, אישה וילד עומדים מסביב למיטה,

דפיקות הלב חלשות

זה סופי.

הוא הלך לעולמו.

פעם ראשונה שעומר ביקר בבית חולים ונכח בכזה מקרה מצער,

אבא שלו שנפצע אנוש בתאונת דרכים ונהרג.

הוא ניסה לחזור לחייו הרגילים, לחזור לעבוד כמלצר במסעדה, ללכת בבוקר לבית הספר, לשים את הכל מאחור, לקח המון זמן עד שעשה את זה באמת.

בכל זאת, זה לא פשוט לחוות כזה דבר בגיל 17.

מנסה לעזור, לפרנס, אמא עובדת קשה, מה יהיה עם הילד הקטן שגדל לתוך מציאות שכזו?

הוא חוסך שקל לשקל, בבוקר מנסה ללמוד בבית ספר, בצהריים מוכר בקיוסק ובערב משמרת במסעדה.

הוא אף פעם לא חשב שהוא מיוחד יותר מדי, הרי יש המון ילדים שאבא שלהם נהרג בתאונת דרכים, יש המון ילדים שעובדים כל היום ולא נחים לרגע, אבל אמא תמיד אמרה לו שיש בו משהו שונה, יותר מיוחד מכל השאר.

יום ראשון, 19:30 בערב, כמה חודשים אחרי, נראה שכבר התגבר על העניין, נוסע מהבית למשמרת במסעדה, הוא כבר היה מותש מכל העבודה, הוא היה בטוח שהוא עומד להרדם, ופתאום, רגע לפני שעיניו נעצמו, בום!

נכנס בו רכב ממול במהירות מטורפת, עומר נפצע בינוני ופינו אותו לבית החולים, שוב חוזר לו אותו הסרט, מכונות, צינורות, מיטות בית חולים, טריגר.

עומר שוכב, עוד לא מספיק לעכל מה עבר, הוא רואה את אימו יושבת על כיסא ובוכה.

"אמא", הוא קורא אליה, הדמעות זולגות בקצב מטורף, היא מתקרבת אליו, ונותנת לו חיבוק, ככל האפשר.

עומר מתחיל להבין מה קרה, רצים לו כל מיני סרטים בראש, הוא פתאום מתחיל להבין מה אבא שלו עבר, הוא מבין איך אמא שלו, שיושבת בצד, חסרת אונים, מרגישה, ואחיו הקטן שלא יודע בכלל מה קורה, ישן אצל סבתא שלו.

עוברות כמה שעות, יום, יומיים, עומר עובר בדיקות, טיפולים, הוא רגיל לעבוד כל היום ופתאום הוא לא יכול לעשות כמעט כלום, הוא מתחיל להיזכר במילים שאבא שלו היה אומר לו: "אף פעם לא להתייאש, הכל יכול להשתנות, יש מי שמנהל את העולם…"

"אבא לא היה אומר את זה… הוא לא היה אדם מאמין בכלל, לפחות ככה  הוא היה מראה לנו… למה זה עלה לי לראש?" חשב לעצמו עומר, הוא תהה איך ומדוע, הלך לישון ושכח מהעניין.

עברו כמה ימים , הגיע שבת, הוא שוכב במיטה, לא יכול לקום, לא יכול לזוז, הוא רגיל לצאת בסופ"ש למסיבות, מועדונים, והוא שוכב בבית חולים, מעבירים אותו בכל מיני מקומות בבית החולים והוא רואה קבוצה גדולה של אנשים יושבים מסביב לשולחן חגיגי עם מלא אוכל שרים ושמחים, הלב שלו התמלא, נראה שחלק עברו הרבה בחיים והם עדיין ככה שמחים ושרים, אך זה הגיוני?

שבת בבוקר, עומר מתעורר, הוא רואה את מי ששוכב במיטה לידו מברך ברכות השחר, "ברוך אתה ה' רופא חולים"

"אה!" הוא נזכר במה שקפץ לו לראש לפני כמה ימים, "זה לא סתם" חשב לעצמו, הוא הבין שיש משהו מעבר, הוא הבין שיש משמעות, יש לו שליחות לעשות, לא סתם הוא בא לעולם הזה, יום למחרת הוא קם וגם ראה את מי ששוכב לידו, מצב הרבה יותר נורא משלו, מתפלל, וכל בוקר הוא אומר בכוונה: "ברוך אתה ה' רופא חולים", הוא היה במצב מאוד מסוכן, והוא באמת האמין שהוא יכול להרפא ולצאת מזה אם רק יתפלל, ככה כל יום שעבר ועומר האזין לתפילתו של היהודי ששכב לידו, עומר תמיד היה בן אדם מאמין, אבל הוא הגדיר את עצמו כמאמין וככה חי, הוא אף פעם לא שמר שבת או הניח תפילין, אף פעם לא היה לו זמן להקדיש לתפילה, עכשיו המצב השתנה, הוא שוכב, לא זז, לא עושה כלום, "טוב, מה אני יכול להפסיד?" הוא השיג סידור, פתח אותו והיה מבולבל, הוא פתח בדיוק בעמוד של תפילת "רפאנו" בתפילת העמידה, הוא קרא את המילים והרגיש רטט בלב, הוא הסתכל בשאר העמודים בסידור וראה שיש שם כל מיני בקשות ותפילות והוא פתח דווקא בתפילת רפאנו, הוא הבין שלא סתם הוא שמע את הניגונים של שבת, לא סתם עלתה לו לראש המחשבה שה' מנהל את העולם, ולא סתם הוא היה נמצא דווקא בחדר הזה, ליד הבן אדם הזה, הוא התחיל לאט לאט לברר את העניין, ההתחלה הייתה קשה, הוא התחיל בקטנה, כשהוא בישר  לאמו היא מאוד שמחה ונרתמה לעזור לו, היא עזרה לו להניח תפילין, לאכול כשר, לשמור שבת כמה שאפשר, לאט לאט הוא התחזק, התחיל להתפלל, הוא שם כיפה, לבש ציצית, הוא כל כך התחבר למקום הזה והבין שיש מנהיג לעולם שמנהל את הכל, ויכול לעשות את הכל, ויכול גם לרפא אותו, הוא לאט לאט יכל לקום, לדבר שוטף וגם לעשות ספורט,

יום אחד עומר עבר טיפול מסוכן מאוד, הוא לא היה מאוד לחוץ, הוא סמך על הקב"ה, הטיפול עבר בהצלחה ב"ה והוא הלך לחדר התאוששות, הוא היה שם לבד, הוא הסתכל סביבו והחל פשוט לפרוץ בבכי,

פתאום הוא שמע את עצמו צועק: "אבא, אני אוהב אותך"
הוא התחיל ממש לדבר עם בורא עולם, לספר לו כל מה שיושב לו על הלב

" אבא", הוא קורא לו, " הגעתי עד לכאן, אני יודע שאתה היחיד שיכול לרפא אותי, אנא ממך, אני רוצה לצאת מפה".

"עומר?", עומר שמע קול של ילד קטן, הקול הזה היה מוכר לו, הוא הסתכל, זה היה רועי, אחיו הקטן, בן ה 9, "עומר!" הוא רץ לעברו והסתכל אליו בעיניים של תקווה, "אתה בסדר?" "ברוך ה'" הוא ענה,

רועי הסתכל עליו במבט מוזר, "עומר, אתה יודע, אמא אמרה לי שאתה עכשיו פצוע כמו שאבא היה אבל של אבא היה יותר מסוכן ושעכשיו אתה בערך בסדר."

עומר חייך.

"תגיד, עומר, מה קרה לך? עברת משהו קשה ועכשיו אתה רק שמח ומואר עוד יותר?"

"סיפור ארוך" הוא ענה לו

" אז עומר, אני יכול לשאול אותך שאלה אחרונה?"

"בטח"

"לפני שאבא מת הוא אמר לי להגיד לכם שהוא רוצה שנחזור בתשובה, לא ידעתי מה זה אומר, אז לא אמרתי לכם עד עכשיו, הוא אמר שהוא אף פעם לא רצה את זה אבל משהו אחרי התאונה שינה אותו והוא היה יותר שמח ומואר, כמוך, אז מה זה אומר?"

עומר חייך מאוזן לאוזן.

הוא לא ידע להסביר את התחושות שהיו בתוכו ברגע הזה.

הוא ידע מה הדבר הנכון לעשות.

יום אחד קם עומר, אמא שלו עומדת לידו, "עומר…" היא אומרת לו,

"אנחנו חוזרים הביתה!"

עומר היה מאושר, הוא ארז הכל והתרגש מאוד, הם היו כבר מוכנים לצאת, ואז עומר עצר את הכל, "רגע!" הוא אמר, יש משהו אחד שאני חייב לעשות!

עומר רץ אל המחלקה של אותו יהודי שהתפלל ועזר לו בעצם להבין את מה מקומו, הוא הסתכל, החדר ריק, אחות עברה שם,

עומר פנה אליה, "סליחה, איפה הבן אדם שהיה שוכב כאן?"

"הוא היום משתחרר", היא ענתה לו,

עומר הרגיש את פעימות הלב שלו שדפקו מהר ולא האטו לשנייה, ביציאה מבית החולים הוא פגש את אותו יהודי הוא רץ אליו אמר לו "תודה", ככה, בלי תוספות, בלי מילים, היהודי לא שאל כלום, פשוט חיבק אותו במבט אוהב ואמר לו "בשמחה, בשביל זה אני כאן".

"בשביל זה אני כאן, זו השליחות שלי, איך מתוך הקושי צמחתי, עליתי למעלה אל תוך האור, תודה לבורא עולם."

עד כמה אהבת את היצירה?