אני כותבת לך את זה שאני מולך , אני חושבת לפנות לתקן את ליבך , כי אולי אשמתי
אולי הגזמתי
ואולי זאת לא את אלא אני
ואת מסתובבת ואני מתרוקנת ונזכרת בכל
המילים שהיית אומרת
המילים שהתעלמתי מהן כדי להמשיך את המשמרת למרות שזה רק הרחיב את הצלקת
הרגשתי נזקקת
ואני נשרפת מכל המילים. מצעקות .מכל הדברים שעדיין כואב לי לראות .
וכואב לי עליך כי את בודדה
וזאת אשמתי
טוב אז מה ?
גם היא פגעה
ושרפה וצרבה
במילים שאמרה בלי כוונה ,
עכשיו היא תבין שאני כן חשובה
היא לא אשמה שאני רגישה
היא לא אשמה
ואת מסתכלת עלי
ובעינייך שרפה ואת מפנה את המבט
זה היה רק שניה
אני עדיין תוהה
למה
ואיך
ואוף
דמעה ,
אבל עכשיו מאוחר ואי אפשר להחזיר את הכדור שנעצר
ונעץ בדם קר לב שנשבר כבר בעבר
שלי או שלה את זה נבין כבר מחר
ואני די בטוחה שכבר יש שם בור במקום
אבל מה שקרה כבר קרה
היא בחיים לא תרצה אותי בחזרה
ובזה רק אני אשמה
למרות שהיא יכלה להיות יותר עדינה
עכשיו כל מה שנשאר זה שתיקה ארוכה
שתיקה שמרגישה כמו השואה רק בפנים
מרקיבה
אני לא צריכה אותה
ושהיא מדברת
כעסי בתרדמת
וכבר לא מבינה בעצמי מה אני אומרת
למה אני כועסת
והיא מסתכלת עלי ושואלת
זה תירוץ להיות מנובלת ?
ואני מתלבטת
ואני מבינה כמה פגעתי באותה ילדה
שרק נראית כאילו שום דבר לא נגע ולא יגע
שאני חשובה
חשובה לה
ושהייתי צריכה לחשוב לפני הנחתת המכה
וששברתי את ליבה
והשארתי אותה לגמרי בודדה
למה אני כל כך סתומה ?
גם לאהבה
כן , אני אשמה
זה כבר לא משנה שאני רגישה
היא שבורה
זה מרושע
צריך לבנות מחדש אין ברירה
אני כן צריכה אותה
אולי בגלל זה הייתי רעה
צריכה לא רוצה
לכן כל מילה שניה היתה שמה
התגעגעתי אליה
הייתי גאה ושרוטה
סליחה
