אוף אני לא סובלת את עדינה הזאת!!!
מה הקטע שלה להציק דווקא לי ולנטע, מכולן??
טוב אולי כדאי שנתחיל מהתחלה…
נעים להכיר, אני שחר. החברה הכי טובה שלי זאת נטע.
אולי בעצם החברה היחידה, לפחות ככה חשבתי עד
לפני כמה ימים.
אני בת 12 היתה לי בת מצווה ממש לא מזמן. ההורים
שלי ממש השקיעו בשבילי, הזמינו קייטרינג שווה שבא
מרחוק במיוחד, דיג'יי שווה שלא הייתה לאף אחת,
בקיצור בת מצוות החלומות שכל ילדה הייתה רוצה.
אבל אפילו אותה הצליחו להרוס לי, כן, זה החיים שלי,
תנסו לעקוב.
נחזור לבי"ס. כן, יש לי בעיות קשב וריכוז. לפעמים אני
קצת מהירת תגובה, טקט זה מה שנחוץ לי.
היום בהפסקה אני ונטע שיחקנו בקלפים, ועדינה הבלתי
נסבלת הזאת נדחפה והעיפה לנו את כל הקלפים.
ברור שהיא עשתה את זה בגלל שהקלפים היו של
שירה, היא הרי שונאת אותה (לא יודעת למה).
מה שיצא זה ששירה התעצבנה עלינו אחרי כל הסיפור,
ובסוף אני זאת שנתקעה בחדר המנהלת עם עונש
השעיה ליומיים. אפשר להגיד שהגבתי טיפיל'ה בהגזמה,
זו לא אשמתי, זה פשוט יוצא לי.
למה שאני אצא עם עונש בגלל עדינה הזאת?!
יצאתי מחדר מנהלת לשטוף פנים כדי להירגע, ואז
ראיתי את החדר האסור.
אוקיי, חכו שניה, אני יודעת שאתם לא בעניינים, אז אני
אסביר לכם. זה המקום שמאז כיתה א' כולן אבל
כולן, אפילו עדינה יודעות לא מתקרבים ובטח ובטח לא
נכנסים לשם.
טוב אני חייבת לעוף, אמא כבר הגיעה מהעבודה, אני
אסביר לכן אחר כך מה היה מיוחד כל כך בחדר
האסור דווקא היום אבל בינתיים אני צריכה להתעסק
בחפירות של אמא שלי על כמה היא רוצה שאני אהיה
כמו אחותי הגדולה, הלל המושלמת החכמה שתמיד
מצליחה בהכל!
טוב קצת התעצבנתי אולי זה בגלל שאני קצת
מקנאה…
יאללה אני עפה מפה, ביי חבר'ה.
כעבור יום…
דווקא כיף להישאר בבית לבד
לקום בנחת ולא להיות לחוצה על זה שאני מאחרת.
די לקשקושים אני יודעת שאתם במתח לדעת מה קרה
בחדר האסור דווקא אתמול.
עברתי ליד החדר האסור, ושמעתי מישהו מתייפח. חיכיתי
כמה דקות בפתח החדר של השרת שצמוד לחדר
האסור כדי שלא יראו אותי. כבר היה צלצול לסיום
ההפסקה ושמעתי את המורה קוראת לבנות האחרונות
להיכנס לכיתה. ידעתי שאמא עוד מעט תבוא ולא תדע
איפה אני. כמעט התייאשתי עד ששמעתי צעדים חלושים.
התחבאתי בין שתי מגבים שכיסו לי את השיער.
הצצתי מהדלת בזהירות וראיתי לא אחרת מאשר
עדינה.
לא הספקתי להתחבא, עדינה הסתכלה עליי בזעם,
ובמבט חודר.
היא התקרבה אליי, נבהלתי כל כך, במזל בשנייה
האחרונה, ראיתי את אמא צצה במסדרון וקוראת
בשמי, נשמתי לרווחה.
אמא באה הסתכלה על עדינה במבט מבולבל, ופנתה
אליי בחוסר סבלנות "איפה היית?! חיפשתי אותך בכל
הבית ספר! פעם הבאה את מחכה לי בכניסה, מה
את עושה בכלל בחדר שירות, ומה קרה לשיער שלך?
טוב בואי כבר אין לנו זמן, נדבר באוטו."
חשבתי לעצמי עוד שיחה על הלל המושלמת, עדינה
הסתכלה עליי במבט נוקב אחרון ופנתה משם בכעס.
כעבור יומיים:
נכנסתי לכיתה, באיחור כמובן. ראיתי שעדינה לא
בכיתה. מנטע הבנתי שהיא לא הגיעה מאז שהושעתי.
מיד ידעתי איפה היא, היא חייבת להיות בחדר, נו, ההוא
החדר האסור…
רצתי לשם במהירות ובדרך שאלתי את עצמי-איפה
היא הייתה כל אחר הצהריים? הבנתי שהיא נעלמה, לא
ידעתי אם גם אחר הצהריים ונבהלתי מאוד אולי קרה
לה משהו? אולי מישהו פגע בה? הגעתי לחדר האסור
ואני מודה שקצת נלחצתי…(אל תספרו לאף אחד)
אבל אזרתי אומץ ונכנסתי לחדר. ראיתי את עדינה
יושבת שם בחושך ובוכה. משהו היה מוזר בחדר הזה.
הסתכלתי על הקירות וראיתי שעל כולם נמצאים תמונות
וכתובות מילים. בהתחלה הייתי בטוחה שיש שם מקרנים
שמקרינים את התמונות שעל הקירות.
עדינה הרימה אליי מבט מבולבל ושאלה אותי מה אני
עושה פה, עניתי לה בחזרה, מה היא עושה פה, מה זה
החדר הזה ומה קרה לה?
היא השפילה מבט והחלטתי לחכות בשקט, שתירגע.
שהרימה את מבטה בחזרה עם עיניים מזוגגות, היא
פתחה את פיה והתחילה לדבר:
"זה התחיל בכיתה ה', רק רציתי להיות חברה של שירה,
אפילו קניתי לה ממתקים ומתנות מדמי הכיס שלי. היא
תמיד התייחסה אלי בזלזול כאילו אני לא ראויה ליחס
שלה. אני יודעת שהייתי בריונית אלייך ואל נטע בשנה
האחרונה. זה רק בגלל שאת כל הזמן עם נטע."
שאלתי אותה "מה ההתנהגות שלך קשורה לנטע?"
היא ענתה "נטע הייתה החברה הכי טובה של שירה
והתעללה בי בדיוק כמו שאני בכן עכשיו, אני יודעת
שזאת לא סיבה מוצדקת, ואני אבין אם לא תסלחי לי,
אבל.."
"רק רגע," קטעתי אותה "נטע הייתה החברה הכי טובה
של שירה?!"
"כן, גם עכשיו, מה את לא יודעת? באמת לא הבנתי,
איך שירה מסכימה לנטע להיות איתך כל כך הרבה."
הרגשתי שהראש שלי מסתחרר במהירות, נטע הייתה
ועדיין חברה של שירה?! אותה מלכת כיתה שכולן
שונאות?! איך היא ניצלה אותי ככה? אני חושבת שהיא
סתם רצתה את הבריכה שלי, והשוקולדים כל יום.
עכשיו אני נזכרת איך הסיתה אותי נגד עדינה, כנראה
בגלל ששירה אמרה לה לעשות את זה.
היא כל הזמן לחשה לי דברים על שירה שהיו נשמעים
מומצאים. אבל נחזור לעדינה ולחדר המוזר הזה.
"עדינה?" שאלתי אותה בגמגום, עדיין בהלם "א-אני
סולחת לך,"
היא נראתה מכונסת בעצמה, פעם ראשונה שראיתי
אותה ככה "תודה" ענתה לי בקול שקט.
"עכשיו אולי את יכולה להסביר לי מה זה לכל הרוחות
החדר הזה, או שאני אשתגע?!"
היא התעוררה מה"חלום" שלה, ואמרה לי בקול חולמני
"זה חדר המחשבות, לכאן אני הולכת כל פעם שאני
עצובה, בחדר הזה יש את כל המחשבות, החלומות,
הזכרונות, המילים שלעולם לא נאמרו."
"וואוו" התנשמתי "אז כל מה שאני רואה פה זה זכרונות
שלי?" הייתי בטוחה שזה רק בספרים, צבטתי את עצמי
כדי לוודא שזה לא חלום.
עדינה ענתה לי בחיוך מבויש "כן, מדהים, לא?"
" רק מדהים?! זה מטורף, זה פסיכי זה לא מציאותי
בכלל! זה מעבר לכל מה שדמיינתי, אפילו בחלומות
הכי פרועים שלי." רציתי להישאר שם עוד ולחקור הכל
אולי אני אמצא חלומות שלא הגשמתי עכשיו כל בעיותי
נפתרו אני אדע מה התשובות למבחן.
אבל נשמע הצלצול שקורא לחזור לכיתות, עדינה קמה
הסתכלה עליי במבט שואל ואמרה לי "את באמת
סולחת לי?" עניתי לה שברור שכן, ואני מבטיחה שלא
אספר לאף אחד, אפילו לא להוריי כי אם אספר להם
יחשבו שאני סתם משוגעת, אולי אפילו ישלחו אותי
לפסיכולוג.
חזרתי לכיתה עם לב פועם בחוזקה, ואלפי שאלות
מתרוצצות במוחי.
נטע ניגשה אליי ושאלה אם אני רוצה לשבת לידה
בהצגה של בית ספר, שהייתה על חרמות.
באותו רגע לא חשבתי, עלה בי הכעס, עניתי לה
בקצרה "אני כבר אשב ליד עדינה" והסתלקתי משם, ולא
הבטתי לאחור אפילו פעם אחת.
ההצגה הייתה מוצלחת סוף סוף הבנתי מה עדינה
עברה, נהייתה לי צביטה בלב, לא היא צריכה לבקש
ממני סליחה אלא אני ממנה.
איך נטע ושירה העזו בכלל להתייחס אליה ככה, היא
שווה הרבה יותר.
באותו אחר הצהריים, כפי שתיאמנו עדינה באה אליי
ונכנסו לחדרי ומייד התחלנו לדבר על כל אירועי היום.
ביקשתי ממנה סליחה, כי רק עכשיו אחרי שנתיים הבנתי
מה היא עוברת.
העיניים שלה הזדגגו וראיתי שהיא ממצמצת בחוזקה,
עוצרת את הדמעות.
המשכנו לדבר, על איך אני אודיע לנטע בדרך שהיא
לא תחשוד שעדינה קשורה.
דיברנו על שירה, על הכיתה, עד שאמא שלי הציצה
מהדלת, "כבר מאוחר, אני חושבת שתמשיכו מחר
לדבר" לא שמתי לב איך הזמן עבר מהר כל כך,
באמת הזמן טס שנהנים.
ויותר מזה, הרגשתי שלמרות כל מה שעדינה עשתה לי
ואני לה אנחנו לעומת נטע, חברות אמיתיות וכנות.
למחרת עדינה התיישבה במקומה הרגיל, ואני התיישבתי
ליד נטע, במקומי הקבוע.
הסתכלתי על נטע במבט חודר, והיא הסתובבה אליי
"שחר, מה יש לך? את כל היום עם עדינה הזאת היא
בכלל יכולה להיות "עדינה"? גם אחרי כל מה שהיא
עשתה לנו?" היא שאלה בזלזול ובכעס.
"עשתה לנו?!" שאלתי "שמת לב בכלל מה את עשית
לה? חשבת על זה פעם? כל מה שאת חושבת עליו זה
המעמד החברתי שלך, והקשר שלך עם שירה, אני יודעת
שאת חברה שלי רק בגלל הבריכה והשוקולדים וכל
שאר הדברים. והאמת הייתי צריכה לקלוט את זה
מזמן!" התחלתי לצעוק עליה וכל הכיתה הסתכלה.
יצאתי מהכיתה והלכתי לשטוף פנים, עדינה באה אחריי.
שמעתי את שירה אומרת לנטע בכיתה- "תעזבי אותה,
זאתי לא מבינה עם מי התעסקה, מי בכלל רוצה להיות
חברה של שתי האפסיות האלה?" היא צחקה.
פתאום נזכרתי בהצגה שהייתה זה בדיוק אותו סיפור.
שתי חברים הכי טובים, שהיו בטוחים שאוהבים אותם,
אבל גילו שמאחורי הגב מרכלים עליהם ובעצם רק
מנצלים אותם.
בסופה של ההצגה שתי החברים הכי טובים התאחדו
וביחד הצליחו לרמוס את הבריונות בכיתה, באמצעות
נחמדות וחברות ולגרום לזה שתהיה כיתה מאוחדת נגד
בריונות
ידעתי שזה בדיוק מה שאני ועדינה צריכות לעשות,
נסתכל גם על הבנות שבחיים לא חשבנו עליהן ולא
הסתכלנו איך הן מרגישות גם על עקיצות קטנות.
החלטנו ללכת לספר למורה, המורה נכנסה לכיתה
והתחילה לדבר עם הבנות, בכללי על חרמות ועל כמה
זה נורא לעשות דבר כזה, ממקומי ראיתי את שירה
ונטע מצחקקות ומסתכלות עלינו.
המורה אמרה שכל מי שהתנהגו אליה בצורה כזו או
אחרת תרים את ידה ואם תרצה תשתף.
בהתחלה אף אחת לא הצביעה, כעבור דקה ארוכה
של שקט מוחלט, ילדה בשם רחל הרימה את ידה
והתחילה לשתף בבכי, בחיים לא שמעתי אותה מדברת
לפני זה, אולי זאת ההוכחה שאני לא מושלמת, אפילו
לא קרובה.
רחל סיפרה שעברה התעללות דומה לשלנו בבית ספר
הקודם שלה, ושהגיעה לפה אף אחת לא ממש שמה
לב אליה בגלל שעדיין הייתה ביישנית ופגועה בגלל אותן
בנות מבית ספרה הקודם.
לאחר שרחל שיתפה עוד שלוש בנות אזרו אומץ והרימו
את ידן וסיפרו את סיפורן.
לבסוף ילדה אחת אמרה, זה לא רק חרם זה גם
המילים הקטנות, העקיצות, ההתעלמות, היחס השונה
לבנות מסוימות, גם אם אף אחת לא מדברת על זה
ומתכננת.
המורה התחילה לדבר-
"הייתה פה הצעה מאת שחר ועדינה, שכל אחת בכיתה
תשתדל לשתף, לשים לב אחת לשנייה, ולא רק בבית
ספר, קחו את זה הביתה, אחר הצהריים, בקבוצות
וואטצאפ, וכו'"
אחרי השיחה הזאת המורה לקחה את נטע ושירה לצד
ודיברה איתן.
שמתי לב שבנות מתייחסות אחת לשנייה, מאותו יום בנות
שלא זכרתי בקושי את שמן ניגשו אליי וביקשו תודה כי
היו שמחות להכיר בנות חדשות וכל אחת הייתה חלק
בכיתה, לא שכחו בנות מעתה והלאה.
היינו בטוחות שהסיפור הזה נגמר, וכמו כל אגדה, עד
עצם היום הזה…
אלא ש… בסיפור שלנו היה עוד נשף- בת המצווה שלי.
ידעתי שנטע חיכתה לה, למפל שוקולד שסיפרתי לה
עליו, על עוגת הקומות שדודתי תאפה.
אבל לא ידעתי אם עכשיו היא תבוא בכלל, אבל למי
אכפת?
הנה היא הגיעה-בת המצווה ההתרגשות באוויר אמא
הזמינה מסרקת שבאה עד הבית שתסרק אותי
התסרוקת יצאה יפה והתרשמתי איך היא עשתה את
זה כל כך יפה? גם האיפור שהכל היה כל כך עדין
ויפה שמחתי מאוד ואז הגענו לאולם. הדיי גיי' התמקמה
במקומה וחיכנו לחברות שאמורות להגיע כולן הגיעו כולל
נטע ושירה שכל הבת מצווה שלי היו בצד והתלחששו
היה לי כיף מאוד אבל ראיתי בעיניהן שהן עצובות
ומלאות חרטה, מסתבר שגם עדינה שמה לב לזה. היא
הלכה אליהן באמצע הריקודים, עקבתי אחריה בעיניי הי
הגיעה אליהן והן דיברו ארוכות- או שככה זה היה נראה
ובסוף השיחה, שלושתן באו אליי לריקודים ושמחו איתי
עד סוף הבת מצווה.
למחרת בבוקר שירה ונטע באו אליי וביקשו סליחה
ראיתי שזה היה באמת מכל הלב, הן סיפרו לי הכל.
הן הבינו שהציקו והתעללו בעדינה יותר מדי, הן התחרטו
על זה עוד בשנה שעברה ופשוט לא ידעו לבקש סליחה
ואם עדינה תסלח להן. באמצע הבת מצווה שלי עדינה
באה אליהן ואמרה להן שהיא סולחת, הן שמחו מאוד
כמובן כי רק רצו לגמור את הריב המתמשך הזה.
באותו יום הזמנתי את נטע עדינה ושירה אליי הביתה
נהנו מאוד והזמנו פיצות
אז בסוף הכל חזר על מקומו בשלום וגם הסיפור שלנו נגמר.
