אחים / עדינה הודיה שטרן

"לא, לא, לא! זה לא יכול להמשך כך!" רעם קולו של האב.
שני הבנים ישבו שותקים בסלון, כשהלייזר מרפא את אחרוני פצעיהם.
"אתם חייבים למלא אחר המשימה שלכם אחרת זה ישפיע על כל בני עמנו" אמרה האם. "עם הרוצח הזה אני לא עושה שום דבר!" התפרץ לאמש וארבעת עיניו ריצדו בכעס.
"אני רוצח?!" קם נים ממקומו באיום.
"כן, רוצח! אתה רוצח עם שלם! עם שלם!"
"אני לפחות לא רוצח את בני עמי!"
"מספיק!" כעס האב. הוא הצביע על הקרקע בין שני האחים והיא הפכה לנוזל ומיד התנדפה לאוויר בטרם יפתחו האחים בקרב נוסף.
כולם התיישבו שוב, ושקט השתרר בסלון. "אני לא מבינה אתכם" שברה האם את השתיקה. "אני ואביכם התחתנו מתוך אהבה! ואתם אפילו לא מסוגלים להסתדר אחד עם השני!"
"ברור שלא!" קבע נים, "הדעות שלו עוד יהרגו אותנו ויחריבו את החללית". "די." הפסיק האב את נים בטרם יתחיל לאמש להגיב ושוב השתרר שקט.
הסיטואציה העלתה בזיכרונו של נים את הזמן בו התחיל הכל. את היום בו אביו התגבר על אבל אשתו, אימו של נים, והחליט להתחתן שוב, ואת ההלם הבלתי נתפס שגילה שהיא חייזרית מסוג שחור. אז הוא הכיר את בנה של הגברת, את לאמש, ומאז התפתח ביניהם ויכוח אידאולוגי שלא פסק מעולם.
בעצם, הוויכוח לא רק היה בינו לבין לאמש. הוא שורר בין שני סוגי החייזרים כבר שנים רבות. ופרץ כש"הסמאחים" פלשו לחייהם. הסמאחים תקפו וטענו שהחללית שלהם כי החייזרים בנו אותה מחומרים שהסמאחים השתמשו בהם קודם לבניית הכדור שלהם. החייזרים השחורים חשבו שאם ניתן להם חלקת מגורים, אוכל ונשק הם יפסיקו עם התקיפות שלהם, אבל הם לא! הם רק רוצים לכבוש אותנו! להרוג אותנו!
אבל המקור האמיתי של הצרות, זה "האסון". לפני האסון היה שלום והכל היה טוב… עד אז, היה חוק ברור, דעות ברורות והמועצה הגדולה הייתה קיימת. אבל האסון הפסיק את הכל. המנוע הראשי הפסיק לעבוד והחללית קרסה וכל החייזרים התפזרו על כל הכדורים מסביב. המון אנשים מתו אז, ולקח אלפי שנים להתאחד מחדש.
אבל גם אחרי שהם הצליחו, התנפלו עליהם הכדורים מסביב וטענו שחומרי החללית נגנבו ושאין זכות לחייזרים לגור בחללית הזאת. החייזרים השחורים מקשיבים להם. הם חושבים אותנו לרוצחים, לגנבים אבל הם לא מבינים! הם אלה שיהרסו! הם אלה שיהרגו!
מאז האסון, המנוע הראשי לא פועל ושום דבר לא חזר להיות כמו שהיה, רק שהחייזרים השחורים מסרבים לקבל את זה…
"אתם חייבים לעשות את המשימה שלכם". קבע האב עובדה. "למען בני עמינו. אל תשכחו שאתם בני עם אחד! שרק יחד נוכל לנצח! אל תשכחו שאתם אחים! – "
"תפסיקו!" התפרץ לאמש בכעס ונעמד על רגליו. "תפסיקו לנפנף בסיסמאות שאף אחד לא מאמין בהם! אנחנו לא אחים! ולעולם לא נהיה!" והוא יצא. מותיר בסלון את נים האדיש ואת הוריו המיואשים.
כמה שעות אחר כך, ישב נים בחדר הישיבות הגדול. כולם ישבו וחיכו לראש המנהל שיבוא ויתחיל את הישיבה. נים זיהה בין הנבחרים שנבחרו להיות בין יושבי המנהל את אביו, שהיה עוד חסר אונים ומלא יאוש מהשיחה שהייתה בסלון.
"לאמש הטיפש…" רטן נים בשקט, על אף שאף אחד מהנוכחים בחדר לא היה יכול לשמוע אותו. לנים היה יכולת לשלוט בגלי האור והקול, להזיז אותם כרצונו. הוא היה מתגנב כך למקומות באופן קבוע, בלי שאף אחד היה יכולת לגלות אותו. נים היה כבר מיומן מאוד וזאת הסיבה שהם רצו לשלוח דווקא אותו למשימה אותה לא הסכים לבצע.
ראש המנהל נכנס וכל יושבי החדר הזדקפו. "אני רואה שכולם כאן" הוא אמר. "יופי, נוכל להתחיל את הישיבה בלי בזבוזי זמן." הוא ניגש אל כיסאו ונים התכווץ בפינת החדר שמא ימעדו עליו.
ראש המנהל התיישב והתחיל בישיבה בלי גינונים מיותרים. "רוסן, מה עם שני בניך?" כל יושבי המנהל פנו אל אביו של נים והוא נאנח. "עדיין מסרבים" לחש. משהו התכווץ אצל נים כשראה את אביו יושב כך, בראש מורכן מול יושבי המנהל בגללו. "אבל שום דבר טוב לא יצא מלעשות את זה עם לאמש." אמר לעצמו, "הדעות שלו מקולקלות ועדיף לא לעשות את המשימה בכלל מאשר שלאמש יהרוס אותה עם דעות מטופשות".
"אני לא מבין!" צעק לפתע משהו מאחור. "למה צריך בכלל לשלוח אותם לשם? זה ברור שקורה שם משהו!"
"אנחנו לא יכולים לשפוט סתם." אמר ראש המנהל בשקט. "זה לא סתם!" אמרה החייזרית שישבה לצידו של החייזר הראשון. "אנחנו יודעים מה ראינו!" "יכול להיות שהם סתם מתאמנים." העיר חייזר שחור שישב משמאל לשולחן. מתאמנים?! נים רצה לצעוק מתאמנים?! כבר שנים שהסמאחים הורגים אותנו, פוגעים בנו. מה אתם, החייזרים השחורים צריכים עוד כדי להבין את המציאות? אבל הוא שתק, הוא לא רצה להסגיר את מיקומו. למזלו מישהו אחר אמר זאת במקומו. "אתם עיוורים" אמר החייזר הראשון. "זה ברור שהם רוצים לפגוע בנו, מאז ומעולם הם רצו." "אולי פשוט נשלח לשם מישהו אחר?" הציע אביו של נים שלא פצה פה לאורך כל השיחה.
"אי אפשר". קבע ראש המנהל. "רק נים יכול להתגנב בלי שיראו אותו, ורק לאמש יכול להבין את שפתם. הם היחידים שיכולים לעשות את זה, אבל אם הם מסרבים…" "אם הם מסרבים" קם החייזר הראשון "אתם תצטרכו לסמוך עלינו. מתי תבינו?? מתי תבינו שכל בני עמינו בסכנה??"
שקט שרר בחדר. גם נים ישב מהורהר. יכול להיות שגם הוא עיוור? יכול להיות שהוא עיוור כמו החייזרים השחורים? מסרב בגלל דברים קטנים ולא מבין שיש פה סכנה אמיתית?
"אני אנסה בעצמי לדבר איתם." אמר ראש המנהל. "ואם זה לא יצליח, נסגור את העניין." ההצהרה העלתה את חמתו של החייזר הלבן. "אני לא מסכים! אני לא מסכים שכך יסתיים העניין! הדבר יגרום למות כולנו!"
"אם כל כך חשוב לך ביטחון החללית", קם חייזר שחור ממקומו, "למה שלא תצטרפו למאמץ המלחמתי?"
"אנחנו תורמים לא פחות באופן אחר!" ענה לו חייזר שישב מימין לשולחן וקם גם הוא על רגליו. "אנחנו פועלים קשה כדי לתפעל את הספינה ולהחזיר את המנוע הראשי לפעולה!"
"אוי שוב פעם המנוע הראשי שלכם?!" כעס החייזר השחור, "די עם זה, למי אכפת ממנו מאיזה מנוע ישן שקרס לפני יותר מאלפיים שנה?? החייזר רצה להגיב אבל ראש המנהל עצר אותו. "אנחנו סוגרים כאן את הישיבה."
החייזרים יצאו אחר אחרי השני. מדברים ומתווכחים. ראש המנהל עמד בפתח וחיכה שכל החייזרים יצאו והוא יוכל לנעול את הדלת. נים קם גם הוא ומיהר להתגנב בזהירות החוצה, בטרם יסגרו עליו את הדלת. הוא יצא אחרון, עוד תפוס בהרהוריו. בשנייה האחרונה, לפני שראש המנהל אמר את הפקודה לסגירת הדלת, נים ראה משהו לבן ועגול חוצה את האוויר מולו. הוא מיד נדרך. זה היה עין. אחד מהעיניים שלאמש היה יכול לשגר לכל מקום. פניו של נים התכווצו בזעם. לאמש הזה, היה ברור שגם הוא התגנב לאספה הזאת. הוא בטח יושב ומלגלג על החייזרים שרוצים להזהיר אותנו מפני סכנה. נים המשיך בזעם לעבר ביתו. עובר מ"החדר הגדול", לגוש המסדרונות שלו ומשם ל"מסדרון" ולבית שלו. באמת קורה משהו. הוא חשב. אבל לשלוח לשם את לאמש, זה בטוח לא הפתרון.

נים התהלך בשקט במסדרון הראשי. הוא חיפש את לאמש.
כמה זמן אחרי האספה אליה התגנב, באמת בא ראש המנהל לדבר איתם. הוא ניסה לשכנע אותו ואת לאמש לוותר אחד לשני ולעשות בכל זאת ביחד את המשימה, אבל שום דבר לא עזר. הטונים בשיחה עלו מרגע לרגע והיא הסתיימה בקרב נוסף שפרץ בין שני האחים. נים נאנח. המשפטים בישיבה התהדהדו במוחו מאז. הוא היסס אחרי השיחה עם ראש המנהל אם זו היתה התגובה הנכונה. לכעוס ולסרב שוב. הוא כעס על לאמש עדיין, אבל בתוך תוכו הוא הרגיש משהוא לא בסדר. אז הוא התכחש, אבל עכשיו הוא מתחרט על זה מאוד.
מתי תבינו? מתי תבינו שכל בני עמינו בסכנה??
נים נאנח בשקט. המשפט חזר והתהדהד במוחו. איזה עיוור הוא היה! כמו החייזרים השחורים! הוא לא ראה את הסכנה האמיתית! הקרבה ובאה! שהוא אשם בה בדיוק כמו לאמש.
האסון לא איחר לבוא. אחרי חודשיים הסמאחים תקפו בלי כל אזהרה. הם הרסו חלק גדול מהחללית, תקפו והרגו חייזרים. שחורים ולבנים כאחד. להם לא היה אכפת! הם רוצים ברעת שנינו. החייזרים השחורים, שתמיד פקפקו בטענותיהם של החייזרים הלבנים, קיבלו "סטירה חזקה", אבל נים ידע, שכל בני מינו אשמים. במיוחד הוא.
נים המשיך במסדרון, סורק את סביבתו. את אור הפנס שהוא החזיק, רק הוא היה יכול לראות, ואת קולות הצעדים שיצרו מגפיו על הקרקע רק הוא שמע. כוחו עזר לו מאוד. נים היה בשוק מיד אחרי האסון שקרה, וסירב לדבר עם אף אדם, אבל הוא ידע, הוא ולאמש צריכים להשלים. לתקן. איש לא ראה את לאמש מאז האסון, אבל נים ידע איפה למצוא אותו.
נים יצא מהמסדרון הראשי אל החדר הגדול, שהיה מחולק להמון חדרים קטנים ומסדרונות, ששמשו חדרים ציבוריים. נים פנה ימינה, לכיוון "חדר הכבידה" שבניגוד מוחלט לשמו, היה החדר היחיד בחללית שבו לא שרר כוח כבידה מלאכותי. באמצע המסדרון, הוא הבחין בדמות הולכת וקרבה, מהוססת, נים זהה אותה מיד.
"לאמש".
הוא התגלה. אור הפנס ודמותו של נים שהופיעו פתאום משום מקום הבהילו את החייזר השחור והוא קפץ ממקומו.
"נים" הוא התנשף "הבהלת אותי!"
"מתנצל" נים ענה לא רציתי שיראו אותי פה בלילה. שניהם השפילו מבטים ושקט מביך השתרר.
"אני חיפשתי אותך" שבר החייזר הלבן את השתיקה. וסוף סוף העז להביט בעיניו של אחיו. "חשבתי על זה הרבה מאז האסון שקרה ו…
" זה היה בגללי." לחש לאמש. "הייתי עיוור. וכעסתי סתם. בגללי קרה הכל"
"לא לאמש" נים אמר. "זה קרה גם בגללי. אף אחד משנינו פחות אשם. היריבות ביננו היא זאת שגרמה למה שקרה. אני מצטער על זה בדיוק כמוך, לאמש, ואני חיפשתי אותך כדי שנתקן. מה שקרה כבר קרה, אבל אנחנו יכולים לבינתיים, להפסיק לריב ולהתמקד בדברים החשובים באמת. למנוע את האסונות בעתיד"
"כן גם אני חפשתי אותך בגלל זה." לאמש אמר "ואני מסכים"
נים חייך בהקלה. "עכשיו אנחנו צריכים לפעול לתיקון המצב. להשמדת האויבים לגמרי, בלי לרחם, לנצח"
"טוב, עדיין לא על הכל אנחנו מסכימים…" התחיל לאמש
"אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לשנוא אחד את השני." השלים אותו אחיו.
שני האחים הביטו כל אחד לעיני אחיו ושניהם נאנחו אנחת הקלה. הם לא ידעו זאת, אבל אחרי שנים של נסיונות, מתחת לרגליהם בדיוק, התחיל המנוע הראשי להתעורר לחיים.

"שמעתם מה קרה?" התפרץ אביהם של נים ולאמש הביתה, "כוכב "נריא" נחרב! ההתקפה שלנו עבדה!" "זה נהדר!" קמה אימם של האחים ממקומה לקראת בעלה.
נים ולאמש חייכו אחד לשני, שניהם ידעו את משמעות הדבר. בני הכוכב איימו על בני עמם זה שנים, כמו ענן מאיים שרובץ מעליהם תמיד. העובדה שתקפו אותם וחיסלו את האיום בהחלט הייתה סיבה למסיבה.
אביהם של האחים שם לב לחיוך. "אני גאה בכם מאוד" הוא אמר. "אני ראיתי עד כמה השתנתם לאחרונה, לטובה כמובן." האחים חייכו בשנית. הדבר לא קרא בשניות והצריך עבודה מצד שניהם אבל היחסים בין שני האחים התהפכו בלי הכר. דבר שהשפיע לטובה גם על האווירה בבית וגם על כל בני עמם. הם אפילו לא ידעו עד כמה…
לפתע התפרץ חייזר לבן לחדר, עיניו ברקו וכל כולו נראה נרגש באופן לא הגיוני. "המנוע הראשי!" הוא קרא, מגמגם ונרגש כולו, "הנסיונות הצליחו!! החזרנו אותו לפעולה!!"