אני לא באמת הכרתי אותך, מוטי,
אבל השם שלך רץ אצלנו בבית כבר תקופה.
אחותי חזרה מבית הספר וסיפרה על אמא שלך, המורה,
ועל זה שהבן שלה הוא הגיבור הכי גדול שהיה בשכונה.
קראתי עליך אחר כך, על איך שרצת לרעים,
על זה שלא חיכית לפקודה כשהתחילו הפיצוצים.
בזמן שאני הייתי בממ"ד, לחוץ מהאזעקות,
אתה נלחמת כמו אריה, בלי פחד ובלי שאלות.
זה מוזר לחשוב שהמורה של אחותי עוברת כזה כאב,
שמאחורי כל הסיפורים על הקרב, יש אמא שבורת לב.
אבל אני בטוח שהיא גאה, כי כל המדינה יודעת עכשיו,
שמוטי שמיר היה הראשון להתייצב במצב.
אני כותב את זה כי חשוב לי שתדע,
שגם מי שלא הכיר אותך מרגיש קצת אבדה.
תודה שנתת הכל בשביל שאנחנו נהיה פה בטוחים,
מבטיח שהסיפור שלך ימשיך לעבור בין האנשים.
*הגיבור- מוטי שמיר הי"ד מהסיפורים של אחותי
