האמת שהיא בכלל טיפוס של כלבים, אבל מה לעשות שכלבים לא מצליחים לטפס לחלון שבקומה השלישית בבית החולים, במיוחד לא כשקטועה להם הרגל.
לעומתם, חתולים עושים את זה מצויין. וככה, יום אחד, החליט איזשהו חתול חצוף (או אולי חתולה – היא לא ממש מבדילה בניהם) להתיישב בדיוק על הסורגים שלה. בהתחלה, היא ניסתה להיות נחמדה ולהסביר לו יפה שהיא פחות רוצה אותו אצלה – אבל חתולים זה חתולים, והחצוף הזה פשוט לא שם עליה. אז היא עברה להיות קצת יותר אגרסיבית, והתחילה לצעוק לו "קישטה" מהמיטה.
אבל השד הזה הבין, בשלב מסוים, שחסרת הישע הזו לא באמת מסוגלת לעשות לו משהו מהמיטה, והחליט שהוא נשאר קבע. וכשהיא הבינה שאפילו הוא הבין עד כמה היא חסרת ישע, יצא לה מהפה כל מגוון הקללות שידעה; בערבית, באנגלית בעברית, אפילו כמה באמהרית ורוסית שלמדה מהבנות בתיכון.
אבל ליצור זה לא הזיז. הוא רק ישב שם עם המבט המתנשא שלו, וזהו. ישב! ועוד מילא אם היה מיילל. היה מראה שהוא אומלל. אבל לא, הוא מתנהג כאילו ממש לא איכפת לו שהלכה לו רגל! ולה נמאס מזה. בסדר שהתיישב על החלון, גם הוא פצוע – אז הגיוני שיישב בחלון של בית חולים, אבל בחייאת – שיפסיק להעמיד פנים שלא כואב לו. אפילו אם היא תדון אותו לכף זכות, אולי בא לעשות לה ביקור חולים – היה ראוי שהיה שואל אותה משהו, לא שותק כמו דג.
היום בבוקר היא אמרה לו בדיוק מה היא חושבת עליו (הוא מצמץ בתגובה);
"אתה לא מבין אותי בכלל, אני, אני החיים שלי בזבל אני. אם היית חי בזבל לא היית שותק ככה!" אבל הוא שתק, והיא פתאום הבינה שהוא דווקא כן חי בזבל… אז היא סיננה "חיה מטומטמת…" וניסתה לחזור לישון.
יום אחד, בארוחת הבוקר, כשנהיה לה ממש משעמם והיו לה קצת שאריות חביתה בצלחת, היא זרקה לו חתיכה.(בתכנון, היא התכוונה לצלוף בו, אולי ילך – אבל הזריקה יצאה לה יותר חלשה ממה שהתכוונה.)
הוא רחרח את החביתה, בלע, והרים אליה עינים שביקשו עוד. וכיוון שהיא יודעת איך זה להיות רעבה, והכירה באופן אישי את המבט המתחנן הזה, אז היא לא יכלה להשאר אדישה והחליטה שאפילו ליצור מעצבן כמוהו לא מגיע להיות רעב, והביאה לו את כל מה שנשאר.
ובגלל שהוא חתול, אז גם למחרת הוא הסתכל עליה בעיניים עצובות כשאכלה את ארוחת הבוקר. ואז, להפתעתה – הוא ילל. יללה קטנה. והיללה הזו כל כך הזכירה לה את עצמה אז היא שוב הביאה שאריות. חבל על האוכל, והיא גם ככה לא כל-כך אוהבת את החביתה של בית החולים.
וזה הפך להיות מנהג קבוע. היא אוכלת, הוא מיילל, והיא זורקת.
האמת, היא שמחה בסתר ליבה שהוא יילל. היא הצליחה קצת יותר להבין אותו. הוא יילל כשהיה צריך משהו, הוא ביקש עזרה.
"אז גם אתה מוכן לפגוע בכבוד שלך ולהתחנן בשביל לשרוד, הא?
יא חתיכת אינטרסנט קטן".
אבל לא כל כך היה לה אכפת.
לפחות למישהו בעולם הזה היא חשובה, גם אם אותו אחד זו חיה שמבלה את יומה באכילה מפחים.
צהריים אחד , היא שמה לב שבטנו הרזה והדקה השמינה ונראתה גדולה יותר מיום ליום.
ככה זה כשאוכלים טוב, נכון?
ומשום מה זה הפחיד אותה. רק שלא יעזוב אותה פתאום, שלא יברח כמו השאר. וכשהיא הבינה שיש לה חרדת נטישה מחתול, היא רק כעסה על עצמה יותר.
כמה ימים לאחר מכן היא גילתה שמסתבר שהחתול זו בכלל חתולה, והבטן השמנה הייתה קשורה לשלושת הגורים הקטנים שישבו וינקו ממנה.
היא ישבה ובהתה בהם. פשוט צפתה באמא מלקקת, מניקה ודואגת להם במסירות, וכל הפגנת חיבה ואהבה שכזו ריתקו והיממו אותה מחדש. האם זה הגיוני שהגורים האלו זוכים לילדות יותר טובה משלה? שאת דמות האם הטובה ביותר שיצא לה לפגוש עד היום היא רואה כחיה הולכת על שלוש שהדבר היחיד שהיא מביאה איתה זה סירחון ומזל רע?
ואז, באחד הבקרים היותר קשים שהיו לה, כאשר הכאבים תקפו אותה בכל עוצמתם וכוחם – היא לא יכלה להתאפק וניסתה לשלוח ידה כדי לגעת בגורים.
נהמה ושריטה. זה מה שהיא קיבלה בתמורה לחביתת בית החולים שהיא הביאה לחתולה כל יום.
נהמה ושריטה. ולמה זה? בסך הכל כי רצתה לחוש את הפלומה הרכה שעל גופם של הגורים. ללטף את ראשם הקטן של היצורים שעקבה אחרי גדילתם בריתוק, שקול היללות הדק שלהם הקורא לאוכל צבט לה כל פעם מחדש.
נהמה ושריטה.
פגועה וכועסת היא חזרה למיטה שלה. ברוגז עם כל העולם – אפילו החתולה המקוללת הזו תוקעת לה שריטה ביד. היא צרחה לחתולה "קישטה", רק רצתה שהיא תלך – אבל לא העזה להתקרב. פחדה. חתולה מצליחה להביס אותה.
היא פשוט חזרה למיטה בבושה.
ככל שהיא חשבה על התקיפה יותר, ככל שהיא המשיכה לבהות בחתולה המגוננת מידי למרות שאין ממה – הכל נהיה לה יותר מידי מוכר. עלו לה מחדש הפעמים שניסו לעזור לה, לחבק וללטף. ואיך כל פעם היא דחתה ונשכה ושרטה את היד המושטת, מפחד. הרי פגעו בה כל כך הרבה, במיוחד כל מי שחשבה שהוא באמת אוהב אותה. תמיד אחרי זה היא כעסה, שלאף אחד לא היה מספיק אכפת כדי לנסות לשלוח אליה יד שוב, בשביל לנסות לחדור את מעטה הקוצים ולהרים אותה מהבוץ. הרי אם למישהו זה היה באמת משנה, יש סיכוי שהיא בכלל לא הייתה נמצאת בחדר הקטן והאומלל הזה עכשיו.
וכשהיא הבינה את זה, היא ידעה שהיא צריכה לחכות. לא לשלוח יד. לא להתקרב בהתחלה. פשוט לחכות. להראות שהיא שם. שהיא ממשיכה לזרוק את החביתה כל בוקר, שאדן החלון ימשיך להיות מקום בטוח לגורים הקטנים. ולאט לאט, בסוף – אולי היא תוכל אפילו ללטף אותם.
וכך היא עשתה. יום יום. בוקר בוקר. חביתה חביתה.
והחתולה – גמלה לה. מנהימות וחשיפת שיניים עברה למבטים חשדניים, ולבסוף הרגישה בטוחה מספיק כדי לא לקפוץ בכל פעם שהיא התרוממה קצת מהמיטה כדי לראות אותם יותר טוב.
לילה אחד, תוך כדי שהיא מנסה לסדר את גופה כדי שהתנוחה קצת פחות תכאב לה, נכנסה האחות לחדרה ואמרה שלמחרת היא תוכל כבר לרדת למטה, לחצר. לנשום קצת אוויר. לעשות את הצעד הראשון בדרך לשחרור.
והיא, היא רק הפנתה את מבטה אל החתולה ויכלה לראות אותה זזה ממקום רבצה שעל הסורג, מסתכלת לה בעיניים, וקופצת קפיצה חיננית מהחלון כשמאחריה הגורים שכבר גדלו.
כנראה, שבאמת הגיע הזמן לעזוב, ואולי –
אולי אפילו לנסות להתחיל מחדש.
