הדמעות שעברו בירושה / הדס בן דוד

יום ההולדת ה-13 שלי היה אמור להיות מושלם.
פנקייקים, עוגה, חלומות.
במקום זה, קיבלתי ספר תהילים ישן ו-12 שעות של פחד שישנו את חיי לנצח.
בוקר שמחת תורה–
הסיפור התחיל בבוקר שמחת תורה.
או כמו שהעם שלנו קורא לזה השבת השחורה.
תכננתי את היומולדת שלי לפרטי פרטים:
קמה בבוקר, מכינה לי פנקייקים טעימים, קוראת לכמה חברות טובות לראות איתי סרט,
ובסוף היום את הטקס האהוב עלי ביותר – טקס הבאת המתנות.
אנחנו לא משפחה שומרת שבת, ולכן לא היה לי לוז של שבת .
ככה חשבתי שתראה היומולדת שלי, אך טעיתי, ובגדול.
ב-6 וחצי כל המשפחה שלי קמה לממ"ד.
בגלל שהחדר שלי הוא ממ"ד, לא הבנתי למה כולם אצלי בחדר בשעה כה מוקדמת. בהתחלה חשבתי שכולם באים להפתיע אותי לכבוד יום ההולדת, אך מהר מאוד הבנתי שלא לשם כך כולם התכנסנו בחדרי. כל המשפחה שלי היו בטלפונים, בודקים, שואלים, מנסים להבין מה קורה.
ואני רק התעוררתי, ולא מבינה מה כולם עושים בחדר שלי ב-6 וחצי בבוקר.
כל כמה דקות קפצה הודעה להורי בקבוצה של השכונה:
"הם כרגע אצלנו", "הם מנפצים לנו דברים", "אני שומעת יריות מהחלון", "יש אנשים בבית שלנו שמדברים בערבית", וכך עוד המון הודעות.
ואני לא מבינה מי זה הם? למה "הם" בשכונה שלנו?
אני ילדה בת 13 מקיבוץ בארי שחיה עם אזעקות 24/7, אז הכרתי את הנוהל, אזעקה, הולכים לממד ואחרי כמה דקות חוזרים לישון,
אבל הפעם זה היה שונה, נשמעה אזעקה ועוד אחת ומיד אחרי שוב אזעקה, פיצוצים אדירים ברקע, כאלה שבחיים לא שמעתי.
התחלתי לשמוע שנכנסים לבית שלנו, הורי מלמלו שוב "זה הם" (מי נכנס ומי זה הם?!)
שמעתי אנשים צועקים בערבית בחצר שלנו, אז הבנתי שכנראה יש חדירת מחבלים או משהו בסגנון הזה) עדיין לא הבנתי שזה כל כך רציני) החלטתי שאני רוצה לעשות משהו כדי להוריד את הלחץ. בחדרי הייתה ספריה עם מעט ספרים, הסתכלתי עליהם וחיפשתי ספר מעניין,
פתאום נזכרתי, לפני שבוע היינו אצל סבתא רבתא שלי, סבתא שולה.
היא סיפרה לי שהיא קיבלה מאמא שלה איזה ספר בשואה והיא רוצה להעניק לי אותו.
(אמא שלה הייתה שומרת שבת, תורה ומצוות).
היא הביאה לי ספר ישן, קצת קרוע שהיה כתוב עליו "תהילים".
לא הכרתי את הספר הזה, אבל הבנתי באותו רגע שסבתא בחרה להביא לי ספר מיוחד, וכנראה שהוא מתאים עבורי.
פתחתי וגיליתי בו סיפורים קצרים כאלה עם מילים לא מובנות.
התחלתי לקרוא והרגשתי איזה פרפר כזה בבטן. הוא הרגיש לי פרפר טוב.
עצמתי עיניים ודמיינתי את אמא של סבתא שולה מעניקה לה את הספר הזה בשואה,
ואת סבתא פותחת אותו וקוראת ממנו ובוכה. דמיינתי איך הבכי שלה הרטיב את הספר,
החזקתי חזק את הספר בידיים, והרגשתי כאילו עכשיו הוא עוד רטוב,
הרגשתי שהבכי שלה זה סימן משמיים למשהו טוב או רע, אני לא יודעת.
תוך כדי שאני מדמיינת את סבתא שולה בוכה ומחבקת את אמא שלה נשמע בום מטורף בתוך הבית. מרוב שהייתי שקועה בלדמיין מה עבר על הספר, לא שמעתי את הצעקות בערבית שכבר נכנסו לבית.  פתחתי את העיניים בבהלה. הסתכלתי על אמא שלי, והיא לחשה לי באוזן: "אני לא יודעת מה הולך פה, אבל אני בטוחה שהספר הזה שאת קוראת ממנו שומר עלינו. תמשיכי לקרוא". המשכתי לקרוא, הרגשתי שסבתא שולה העבירה לי את הדמעות שחשבתי עליהם.
כל הפנים שלי היו רטובות, גם מלחץ וגם מבכי.
החילוץ–
עברו עלינו שעות של חוסר ודאות, שעות של פחד ורצון להיות ביחד,
כל בני המשפחה אחד לצד השני.
בחוץ מתחוללת מלחמה, נשמעות יריות, צעקות ופיצוצים אדירים.
אנשים נכנסים לבתים ויורים לכל כיוון.
ניסינו לשמור על שקט, אבל לקטנים לא תמיד היה קל.
היו רגעים שהם בכו, והיו גם רגעים שבהם התגברנו יחד.
לאחר שהייה ממושכת בממ"ד, שמענו אנשים צועקים בעברית:
"שמע ישראל!! מי שצריך עזרה שיצעק לנו בחזרה"
כל המשפחה שלי צעקה יחד: "שמע ישראללל"
זה היה רגע משמעותי בשבילי.
אני חושבת שאף פעם לא שמעתי את המשפחה שלי צועקת מילים בעלות משמעות יהודית.
אני מקווה שאני אזכור את הרגע הזה לכל חיי, כי הוא היה רגע מכונן ממש.
לקחו אותנו לבית חולים לבדיקות רפואיות לראות שאנחנו בסדר, כעבור כמה שעות חזרנו מבית החולים לבית של סבא וסבתא שלי, לא יכולנו לחזור הביתה, הבית היה הרוס לגמרי ולא נתנו להכנס לקיבוץ. חיכיתי כבר להגיע למיטה ולנוח אחרי האירוע הלא פשוט שעברנו.

רגע ההתחזקות–

 היה לי מאוד קשה להירדם. לקחתי את הטלפון שלי כדי להבין מה קורה, וראיתי שחטפו אנשים,
חלק מהקיבוץ שלנו, קיבוץ בארי וחלק מהקיבוצים הקרובים אלינו – חלק אני מכירה, חלק לא.
התחושה היתה נוראית, תחושה של אובדן, כאב ופחד גדול, מה יהיה הלאה?
הסתכלתי במראה ופעם ראשונה ששמעתי את עצמי אומרת:
"אבא שלי, המלך של העולם, תודה שעשית איתי נס, ששמרת עלי. אני מקווה שבעזרת ה' תחזיר את כל האחים שלי בשלום – השמאלנים, הימנים, החרדים, הדתיים, החילוניים – ושכל עם ישראל יחיו בשלום". (הסתכלתי לשמיים וצעקתי מכל הלב) "אבא!!!   אני יודעת שאתה שומע אותי. תראה לי את הדרך שלך, בבקשה, מתחננת אליך הבת שלך, הנסיכה שלך."  והלכתי לישון.

למחרת–
בבוקר שקמתי קיבלתי החלטה, אני צריכה להתחזק במשהו קטן , משהו שיעשה טוב .
אני אלך לקנות בגדים צנועים, בגדים שאבא שבשמיים רוצה שאני אלבש.
יצאתי עם אחותי הגדולה אורי שגם היא קיבלה על עצמה להתחזק .
נסענו בכמה אוטובוסים לקניון הקרוב והתחלנו לקנות. לא הסתכלתי על מחירים, הסתכלתי על מה שצנוע ואהבתי. כל בגד שקניתי הרגשתי שמישהו למעלה מסתכל עלי ונותן לי טפיחה על הגב ואומר לי: "אני רואה את המאמץ שלך. אני רואה שאת רוצה להתקרב אלי. בואי תתקרבי, שבי לידיי, אני אבא שלך. בואי תני לי חיבוק. איזה כיף שחזרת אלי, את לא יודעת כמה כיף לאבא שהבת הקטנה החמודה שלו עושה מאמצים כדי לחזור אליו. אני אוהב אותך"!
חזרתי הביתה עם שקיות מלאות בכל טוב, ועם חיוך כל כך גדול שלא היה אפשר לראות את הפנים שלי מרוב אושר. פיניתי את כל הארון שלי (כמובן רק את מה שלקחתי לסבא וסבתא), ושמתי את הבגדים החדשים. אני לא יכולה לתאר לכם את התחושה שהרגשתי באותו רגע, זה היה תחושה של שמחה, אבל ענקית. בחיים לא הרגשתי תחושה כזאת.

המשבר הגדול–
הלכתי לסלון וראיתי את הורי בוכים. (לראות הורים בוכים זה קשה, זה כואב וזה שובר)
הם הסבירו שהרבה חיילים נהרגו והרבה חברים מהקיבוץ נחטפו. היו לנו שכנים, הם היו חברים מאוד טובים שלנו, משפחת ביבס. אני הרגשתי כמו דודה שלהם.
כשאמרו לי שמשפחת ביבס נחטפו, הרגשתי שאין אף אחד שיכול להרים אותי.
זהו, החיוך שהיה לי נמחק וחשבתי שהוא לעולם לא יחזור, שמעתי את הקול הפנימי שלי אומר לי:
"מה זה שווה כל הכסף שהוצאת וכל הבגדים הצנועים שקנית, אם החברים הטובים שלך לא פה? מה זה שווה?!" אבל אז אחותי אורי הגיעה אלי ואמרה לי: "מה, למה ירד החיוך? קנינו מלא בגדים יפים עכשיו, לא?! אולי את לא אוהבת אותם? את רוצה שנקנה עוד??"
(אני אגיד לכם את האמת, אם לא היה לי את אורי לא נראה לי הייתי קמה ומתחזקת).

אין כמו משפחה–!
הסתכלתי אליה בעיניים ורציתי להגיד לה שהכל טוב ושאני לא צריכה עוד בגדים,
אבל פרץ בי בכי ולא הצלחתי לדבר. היא התקרבה אלי ונתנה לי חיבוק של דוב, חיבוק חם ואוהב.
אמא שלי שהייתה בדיוק לידינו ראתה אותנו והצטרפה גם לחיבוק, ולאט לאט כל המשפחה התחבקה חיבוק גדול, ואני הרגשתי עטופה בחום, באהבה, לא הייתי יכולה לבקש משפחה יותר טובה!
עצמתי עיניים והרגשתי שפרפר טוב בא ואומר: "דיי, עוף מכאן שטן – היא עשתה את ההכי טוב שיכול להיות, היא אלופה, היא חזקה, היא מצליחה!!!" החום של המשפחה גירש את כל המחשבות השליליות, והחיוך שלי חזר, והוא היה יותר גדול מלפני כן. לכל המשפחה היה חיוך.
(אני אפילו אגיד לכם שהאחיינים שלי הצטרפו לחיבוקים ולחיוכים(.
לקחתי שוב את הספר שסבתא שולה הביאה לי והרגשתי שזה הרגע לקרוא ממנו.  אורי אמרה לי שהיא תשמח לקרוא מהספר הזה יחד איתי. ידענו שהוא יקר ערך.  אורי אמרה לי שהיא למדה פעם שאומרים מזמור ק' כשקורה משהו טוב,  משהו שאת רוצה להודות עליו.  פתחנו יחד את מזמור ק' והתחלנו לקרוא לאט לאט, מנסות להבין כל מילה לעומק:
"מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ. עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה. דעו כי ה' הוא אלוקים, הוא עשנו ולו אנחנו, עמו וצאן מרעיתו. באו שעריו בתודה, חצרותיו בתהילה, הודו לו, ברכו שמו. כי טוב ה', לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו".

שיעורי התורה–
אמרנו אותו 8 פעמים,
ופתאום אורי נזכרה שיש שיעור תורה מחזק לנשים בבית הכנסת הקרוב.
קראנו לאמא ולאחיות שלנו שכל מי שרוצה שתבוא.
(אין לי איך להסביר את זה, אבל כולם באו – כל האחיות, אמא ואפילו האחייניות שלי.
אתם תגידו אולי מה הבעיה או וואו בזלזול, אבל המשפחה שלי היא משהו אחר.
היא לא כל כך בעד כל השיעורים האלה, ולראות אותם ככה רוצים ושמחים, זה מרגש(
כל בנות משפחת כהן יצאו לשם.
אנחנו נכנסות והרבנית מתחילה לדבר על מזמור שאומרים אותו כשרוצים להודות,
אומרים אותו 8 פעמים, מכוונים חזק, ואבא שבשמיים עוזר. אני בהלם. אני מסתכלת על אורי והיא לוחשת לי: "זה אבא שמכוון הכל!" אמאל'ה, המשפט הזה נכנס לי עמוק ללב. אני מקווה שאני אמשיך איתו כל החיים, שכל עם ישראל ייקח אותו ללב שלהם.
כך היה כל שבוע – אני ואורי (ולפעמים אמא ואחיות שלי הצטרפו)
היינו הולכות לשיעור תורה, ופעם בחודש היינו מתחזקות וקונות עוד בגד צנוע.

חזרת החטופים–
לאחר 500 ימים בערך חזרו אלינו המשפחה שהייתה הכי קרובה לכל עם ישראל במהלך המלחמה, משפחת ביבס (שירי, אריאל וכפיר).
(לצערי הם לא חזרו בחיים, אבל בשבילי זה היה רגע עוצמתי ומלא בשמחה גדולה מהולה בעצב. זה המשפחה שלי שחוזרת לארץ ישראל, לקבורה יהודית )
בח' שבט, ברוך ה', חזר אלינו אחרון החטופים, רן גואלי. (תודה לאבא שבשמיים!!!)

 איפה אני היום? –
היום, כעבור 13 שנה, אני מספרת את הסיפור הזה לילדי.
אני בת 25, נשואה עם 3 ילדים, דתיה, שומרת תורה ומצוות.
בכל פעם שאני מספרת את הסיפור, זולגות דמעות מעיני, דמעות של רגש ושמחה, אני מחזיקה את הספר של סבתא שולה זיכרונה לברכה ומודה על מי שהייתי ומה שעברתי ועל זה שאני כאן ויכולה לספר את הסיפור הזה לדורות, משתדלת שאמירת התהילים ופרסום הנס שבסיפור יהיה לעילוי נשמתה. אני מבינה שבזכות הניסיון הגדול שעברנו אני עומדת כאן היום חזקה ומלאת אמונה.  אני לא הייתי מבקשת משבר כזה כדי לצמוח ממנו,  אבל זה מה שאבא שבשמיים זימן ומזה זכיתי לצמוח. מתפללת שכל אחד ואחת מאיתנו יתחזק ויאהב את עם ישראל,
שנהיה תמיד יחד ולא נצטרך לעמוד בנסיונות של משברים בעם ישראל.

סיפור זה לעילוי נשמת כל החטופים. שחזרו ללא רוח חיים ובתוכם:
שירי, אריאל וכפיר ביבס,
אוריאל ברוך בן נעמי, תמיר בן יעל
ולכל החיילים שנהרגו על קידוש ה' כדי להגן עלינו, ובתוכם: ידידה בן חנה רבקה.
שה' ירפא את כל הפצועים בנפש ובגוף, אמן!
שיבנה בית המקדש ושנזכה לראות באחדות עם ישראל, אמן!!