משפחת אמונה – המסע אל הארץ ואל עצמי / עדן קיים

"בעוד עשר דקות אנו נוחתים באדמתה של ארץ ישראל. נא לחגור חגורות בטיחות אנו מתכוננים לנחיתה". אמר הטייס ברמקול של המטוס.

ליבי פעם בהתרגשות. בעוד כמה דקות חיי משתנים לגמרי. זאת הארץ שתכננו במשך שלוש שנים לעלות אליה. מאז שאני בת שבע מספרים לי על הארץ הקדושה הזאת, וכבר עברו שש שנים מאז. היה לנו חלום לעלות כבר ממזמן, אבל היה חשש של הסתגלות בשפה ומציאת עבודות לכל אחד מההורים שלי. אמא שלי רופאה חשובה לניתוחי לב כבר חמש שנים ואבא שלי עובד במשרד הבריאות הממשלתי.

מי יודע מה יקרה בארץ. מה שבטוח זה- שעזבנו את החיים הטובים, אלו שהתרגלנו אליהם, ועלינו לארץ שבה אולי הורי לא ימצאו עבודות טובות ולי ולאחי יהיה קשה להסתדר. עכשיו אין דרך חזרה מהמטוס מניו-יורק. הורי כבר פרשו מעבודותיהם ואני ואחי נפרדנו מבתי הספר היסודיים, החטיבה והתיכון. המחשבות שעברו לי בראש הפחידו אותי ופעימות הלב עלו. והמון שאלות על החיים החדשים אותי הטרידו.

ירדנו משפחתי ואני מהמטוס, וקולות תרועה מול פנינו הופיעו. המוני יהודים ישראלים אותנו קיבלו באהבה. ואני לא הבנתי, מה כבר עשינו?! לפתע מולנו בא איש זקן, הורי הסבירו שאיתו נשאר עד שנמצא בית משלנו. הזקן פתח את פיו ואמר: "שלום לכם משפחה יקרה אני אוּדִי ומה שמכם?". "אנחנו משפחת אמונה" אמרה אמא, ולהפתעתי היא ידעה לדבר עברית!. "זה בעלי-אמיר ואני תמר ואלו ילדינו", התחילה להציג אותנו אמא. אומנם לא ידענו ממש עברית שוטפת, אבל את המשפטים הבסיסיים הכרנו. "אני אוֹרִי, אני בת 15 ואני למדתי עד עכשיו בתיכון בניו-יורק", קראה אחותי הבחורה. "אני.. אני דָּנִיאֵל" אמרתי בגמגום, "אני בת 13 ואני למדתי עד עכשיו בחטיבה בניו-יורק". "מעניין, וכמה זמן לקח לכם להגיע ללימודים"? התעניין אודי. "חצי שעה" נסיעה השבתי. "איזה יופי" חייך אודי והוסיף "בארץ- תהנו מנסיעות קצרות יותר לבתי הספר". "ומה איתך ילדון צעיר"? שאל את אחי הקטן. "אני יָגֵל, אני בן 10.5 ואני לומד…", פתאום הפסיק ולחש לאמא: "איך אומרים את המילה סקול (School) בעברית"?. "בית הספר, חמוד שלי" לחשה לו אמא בחזרה. "אני למדתי בבית הספר היהודי בניו-יורק". "ואני אוֹר"! קראה בלי ביישנות כלל אחותי הקטנה. "אני אומנם הקטנה ביותר- אבל רק בדקה וחצי מיגל"!. "אז אתם תאומים"? שאל אודי, כאילו לא ידע את התשובה. "כן"! קראה אור. "היא הילדה שקלטה הכי מהר את השפה העברית במשפחתנו, והיא יודעת לדבר כמעט שותף" אמיר בגאווה על ביתו החכמה. "נעים להכיר אתכם- משפחת אמונה" אמר אודי בשמחה ומאור פנים. העמסנו את המזוודות על הרכב הגדול שהביא ונסענו לבייתו. מידי פעם נעזרנו בפלאפון כדי לתרגם לנו את אודי, שנבין מה הוא אומר ולפעמים הוא תירגם לנו בעצמו.

תוך בערך שבועיים וחצי אחותי הגדולה קלטה את השפה העברית וידעה לדבר טוב. אור לימדה את יגל לאט לאט ועכשיו הוא יודע לדבר כמעט כמוה. רק אני עדיין מתקשה ולא מבינה עברית, תמיד טענתי שזו שפה קשה. אחרי חודש שכבר היינו בארץ, שלחו אותנו ללימודים. נכנסתי בדלתות הגדולות של ה"אולפנה" בחששות לכיתה שאני עומדת להיכנס אליה. נכנסתי לכיתה קצת ביישנית, הצגתי את עצמי בפני הכיתה וכולן התלהבו ממני, כי אני הייתי התלמידה החדשה. בעצם כמעט כולן  אותי קיבלו מלבד שלוש בנות, שאפשר אולי לכנות אותן "מלכות הכיתה". הן נגשו אלי כשלישיה שולטת ובאו אלי במבט שופט מאוד, ואז אחת מהן התחילה סוף סוף לדבר אלי: "אני סוֹפִי, ואלה חברותי עַלְמָה וגַּאיָה, ומאיפה הגעת אלינו"? היא שאלה בזלזול. "אני…אני מניו-יורק" אמרתי בגמגום בלחץ. "תראו תראו מי בלעה את הלשון" אמרה סופי וכולן צחקו מסביב. ניסיתי להבין למה הן צוחקות, אבל באמת שלא הבנתי כלום, בקושי חצי משפט. אבל הצחוק הבנתי שהיה מזלזל, הבינו את זה מהמבטים של כולן והמטון של הצחוק שלהן. הובכתי מאוד וחיכיתי עד שיגמר היום כדי שאני אגיע כבר הביתה. בסוף היום, רצתי בגשם ובקור חזרה לבייתו של אודי. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה לי היום בלימודים שמרתי את הכול בסוד, והעמדתי חיוך מזויף על פני. שכולם חזרו מבית הספר והאולפנה, התיישבנו לאכול ארוחת ערב כל המשפחה ביחד, וכל מה שעבר לי בראש היה הזיכרון של אותו הצחוק המלגלג וכמה מובכת הייתי באותה הפסקה. זה העלה בי תחושת געגוע לחטיבה הישנה שלי בניו-יורק, לחברות שלי שלא צחקו עלי מעולם ולזה שאף פעם לא הייתי צריכה להעמיד פנים שאני שמחה.

הורי הבחינו בכך וראו על פני שמשהו לא בסדר. "יהיה טוב- אני בטוחה" אמרה לי אימי. "כבר בדקנו בית חדש ויפה שנגור בו"! ניסה אבא שאני יתעסק במשהו אחר מלבד מחשבותי. "אני בסדר, באמת" אמרתי. אבל רק רציתי להרגיש בסדר. חשבתי שאם אני אעמיד פנים שאני בסדר אז זה באמת יקרה. אבל טעיתי. בלילה כשנכנסתי למיטה הוצאתי יומן ישן מאחד המזוודות בחדרי שעוד לא סידרתי מאז העלייה לארץ. היומן הזה היה ריק, ובתוכו התחלתי לכתוב את מה שעל ליבי. וכך יהיה מישהו, דומם, ללא רגשות, שיוכל לשמוע את מה שכואב לי. הבנתי שהיומן שלי הוא כלי מצוין בשבילי כדי להצליח לדבר מהלב שלי. תוך כדי כתיבה עמוקה, שמעתי בכי מהחדר הסמוך, הכנסתי את היומן מתחת לכרית והתהלכתי בשקט לעבר החדר שממנו הגיעו קולות הבכי. הקולות הגיעו מחדרה של אחותי הגדולה- אורי. הדלת של החדר לא הייתה לגמרי סגורה, אז מסקרנות- הצצתי מפתח הדלת, וראיתי את אורי בוכה באמצע שיחת ווידיאו עם חברתה הטובה מניו-יורק. גילתי שגם לאורי יש חששות וכאבים וגם לה יש כלי להתמודדות. הכלי של אורי היה שמישהי קרובה אליה תשמע אותה, תבין לליבה ותעזור לה. חזרתי לחדרי וחשבתי על משהו שסיקרן אותי מאז הנחיתה בארץ ישראל, כשיצאו מהמטוס כולם הריעו למשפחתי ולי ולא הבנתי מה כבר עשינו. השאלה הזו עדיין מסתובבת לי בראש. לא היה לי הגיוני שהגענו סתם וגם לא חשבתי שהגענו שיהיה לנו חיים טובים, כי כבר בניו-יורק הרגשתי שהעבודות של ההורים שלי היו מצוינות והיינו במצב כלכלי מעולה. ידעתי שישנה משמעות כלשהי למה שעשינו אבל לא ידעתי מה.

למחרת, אחרי הלימודים המייאשים, חזרתי לבייתו של אודי, וישבתי עם הורי ליד שולחן העץ שבסלון ושאלתי אותם: "לשם מה אנחנו כאן"?. "מה זאת אומרת"? שאלו אותי ההורים. "לשם מה עלינו ארצה, כשהיה לנו מצוין ביו-יורק"? שאלתי שוב. "את חייבת להבין" אמרה אמא, "עלינו כי זו מצווה ליישב את הארץ,  ואם אנחנו מאמינים שכל עם ישראל אמור לעשות כך-אנחנו לא נעשה כך"?! השיבה אמא עם דמעות בעיניים. עכשיו הכול פתאום היה לי מובן, ועכשיו גם יותר הערכתי את זה שאני תלמידה חדשה, יותר מערכיה את זה שעשיתי עלייה ואני גאה בי ובמשפחתי על כל המאמצים שעשינו כדי שנעלה לארץ הקודש.

בוקר לאחר מכן, הלכתי ללימודים ובליבי גאווה. התיישבתי במקומי בכיתה והרגשתי ביטחון ושמחה. בהפסקה ניגשו אלי שלישיית הבנות, כאשר בראשן סופי: "את נראית במצב טוב הבוקר, אבל כבר אמרנו לך- את לא שייכת" אמרה סופי. "מה את עושה כאן בכלל"?! שאלה עלמה. "כן היה עדיף שהיית נשארת בניו-יורק" צחקה גאיה. הפעם בלי פחד עניתי להן "אני שייכת! אני הגעתי כי זו מצווה חשובה. וכן-אהבתי את החיים הטובים שלי בניו-יורק, אבל אני יודעת שזה אחד הדברים החשובים ביותר שכל עם ישראל יהיה בארץ, ואני גאה בזה שאני עולה חדשה. אומנם מגמגמת בעברית, אבל אני גם גיבורה שמוכנה יחד עם משפחתי להתאמץ המון בשביל מצוות ההתיישבות", אמרתי ונשמתי עמוק. השלישייה הסתכלו בי ולאחר מכן אחת בשנייה והבינו את התנהגותן. הן לא ראו עד אז עד כמה דניאל מתאמצת בשביל להיות בארץ ישראל ולא הבינו מה עברה כל הזמן הזה. הן התנצלו בפני והלכו.

כשחזרתי הביתה סיפרתי להורי הכול, גם על החיוך המזויף שלי וגם על שאזרתי אומץ ואני גאה על מה שאני עושה. כמובן שגם את היומן שיתפתי ואבן מליבי הורדתי. הכאב עבר ואיתו גם השנה, ולפני שהרגשתי כבר היינו בבייתנו החדש, בירושלים, של המשפחה שלי, משפחת אמונה. הורי מצאו עבודות חדשות ואנחנו אט אט התרגלנו לבתי הספר השונים. רק האמונה הובילה אותי כל הדרך מהמטוס עד לכאן. עם השנים הבנו כמה טוב אנחנו עושים ואיזו מצווה חשובה אנו מקיימים.