העגלה תמיד עמדה בכניסה לבית הספר.
לא סתם עגלה – העגלה שלנו.
בדרך כלל היינו יוצאות איתה לזרוק זבל, אבל זה אף פעם לא נגמר שם. היינו נכנסות לתוכה, נדחסות, צוחקות, נוסעות כמה מטרים ומרגישות לרגע חופש.
יום רגיל אחד.
יצאנו עם העגלה כמו תמיד. אחת דחפה, השנייה בפנים, מתחלפות. ואז, במורד ליד החניה, מי שהסיעה אותה לרגע עזבה.
העגלה הידרדרה לבד.
היא נתקעה במכונית חונה והשמיעה קול חד של מתכת. על הדלת נשארה שריטה ברורה.
בעל המכונית יצא וצעק, קילל את מי שעשה את זה. עמדנו שם קפואות, ואז פשוט ברחנו עם העגלה, כאילו אם נתרחק מספיק זה לא קרה.
לאחר כמה ימים שמנו את העגלה ליד הפח אחרי שזרקנו את הזבל שבתוכה. אמרנו שנחזור עוד רגע, רק נקפוץ לגן השעשועים.
כשחזרנו, היא לא הייתה שם.
חיפשנו ליד הפחים, מאחורי השיחים, בחניה. כלום.
ואז התחלנו לחפש ברחובות. עברנו בין בניינים, הסתכלנו בכל פינה, קיווינו לראות את העגלה המוכרת.
לא מצאנו.
כבר היינו בדרך חזרה לבית הספר, שקטות, כשעברנו ליד בניין שלא היינו בו אף פעם. ליד הפחים שלו עמדה עגלה אחרת.
שונה לגמרי. הידית עקומה, הגלגלים חורקים, הצבע דהוי. היא לא הייתה שלנו.
ובכל זאת לקחנו אותה.
העדפנו לחזור עם עגלה שונה מאשר בלי עגלה בכלל. דחפנו אותה בשקט, כאילו אנחנו מחליפות משהו שאי אפשר באמת להחליף.
כמה ימים אחר כך גילינו שהעגלה המקורית חזרה.
לא לכניסה הרגילה.
היא עמדה ליד פחים אחרים, בצד השני של בית הספר.
והיא הייתה מלאה בבקבוקים.
כאילו מישהו השתמש בה בזמן שהיא נעלמה. כאילו היו לה חיים משל עצמה.
עמדנו מולה ולא התקרבנו. פתאום היא כבר לא הרגישה לגמרי שלנו.
ואז הגיע הלילה ההוא.
חזרנו לבית הספר כשהוא היה ריק. ורק אור הפנסים האיר את החצר.
וראינו אותה.
שוכבת על הרצפה.
הפוכה.
גלגלים באוויר.
הפעם זה כבר לא הרגיש כמו צירוף מקרים.
עמדנו סביבה בשקט.
לא בטוחות אם אנחנו אלה שאיבדו אותה או שהיא זו שהפסיקה לחכות לנו.
ומאז העגלה לא פסקה מרדוף אחרינו.
מאז לכל מקום שהלכנו אליו ראינו עגלה עומדת בצד מסתכלת עלינו…
האם היא מנסה לנקום בנו? ללמד אותנו? או שמא לגרום לנו לבקש סליחה?
לעולם לא נדע.
