הייתי כאן הרבה לפניכם.
לא, אני רציני. כשקירותיו של הבית עוד היו מחופים בשכבת לבנים אפורות, וגג הבית היה לבן וחלק, אני הייתי כאן. כשרעידת אדמה החריבה את הגליל, וספרים בכריכות עור נפלו ממדפי העץ שנרקבו מאז, אני הייתי זה שהרמתי אותם וסידרתי אותם מחדש. כשמלכים ואבירים עדיין היו בנמצא יכולתי ללכת לראות אותם מגיעים מהנמל בשיירות ארוכות של שריונות מבהיקים, נושאים דגלי שלטים הרלדיים, רכובים על סוסי המלחמה שלהם, ואז לחזור אל הבית הזה ברגליי ממש. האם אתם מכירים עוד מישהו שיכול לספר לכם דבר כזה? אני מניח שלא. לצערי הרב, גם אני לא יכול, משום שמתִּי.
וכשמתִּי לא היה מי שיירש את הבית הזה ממני. הוא שהה בחוסר מעש בזמן שדור ועוד דור התחלפו סביבו. מדפי העץ נרקבו, הווילונות נאכלו והספרים התפוררו על המדפים מבלי שיהיה מי שיכרוך אותם מחדש. הגשם דלף מבעד לגג המעורער, ואבני החיפוי נשחקו ונעלמו לאיטן. כשהשלטון התחלף הגיעה לבית משפחה שראתה בו ראוי למגורים ולקחה אותו לעצמה מבלי לשאול איש, על אף שאפילו אני לא רציתי בו יותר. אך הייתי כבול אליו, מקולל להישאר לנצח בבית בו נולדתי לא רצוי, ומתתי מבלי שמישהו שם לב. צפיתי בהם בזמן שהם הסירו את הווילונות, טייחו את הגג וחיזקו את הקורות. ראיתי את השנים עוברות בדיוק כפי שאתם רואים אותן עושות זאת עכשיו – באיטיות מייגעת; ובזמן הזה ילדי המשפחה ההיא נולדו, גדלו ועזבו, הרהיטים נמכרו וחדרים הושכרו לאורחים. שני אורחים התחתנו בחצר הבית מתחת לשתי הצפצפות הצמודות, שביניהן תליתם לפני חודש ערסל. גם בחתונה שלהם נאלצתי לצפות, ולא יכולתי להנות מכך.
לבסוף עזבו כולם את הבית, ובכור המשפחה ההיא מכר אותו לאדם עשיר כלשהו, שרצה לבלות בו את חודשי הקיץ. חיכיתי לבואו במשך שנה שלמה, במהלכה הבנתי עד כמה החיים בבית ריק משעממים כשאינך יכול לעשות בו שום דבר, וכשבא לבסוף נשאר במשך שבועיים בלבד משום שהחליט שהאקלים היה יבש מדי לשיטתו. מצאתי את עצמי נעלב אישית מכך שלא חזר יותר לעולם.
אני לא יודע כמה דורות עברו בבית הזה לפני. אני לא יודע כמה משפחות הפכו אותו לשלהן, וכמה ילדים התכוונו אליו כשאמרו שהם רוצים לחזור הביתה. גם לאחר שהפכתי לחלק קבוע ממנו לא הצלחתי לספור ולעקוב אחרי כל הפעמים בהן מישהו התייחס לבית שלי כשלו, בהן העירו אנשים הערות לגבי מיקומו, מצבו ומראהו של הבית שלהם. אני זוכר מקרים מסוימים, בהם מישהו אמר משהו שראיתי כפוגעני או אכזרי במיוחד; ולפעמים מקרים נחקקו בזכרוני מסיבות אחרות, כמו הפעם ההיא, כמה שנים לפני בואכם, בה מישהו עבר בשביל הכניסה ומלמל שבית ישן כזה מן הסתם שווה הון, ושהמועצה צריכה לקחת אותו לידיה. הסכמתי עם כל מילה שאמר. קיוויתי שהוא יעשה משהו בנידון. אבל אנשים תמיד משוכנעים שמישהו אחר מטפל בבעיות שהם מגלים; אני מניח שזו הסיבה לכך שעד לפני כמה עשורים אך אחד לא טיפל במעמדו החוקי של הבית שלי.
כשהגעתם הייתי משוכנע שאשנא אתכם. המכונית שלכם – ואני יודע מהי מכונית! חייתי יותר זמן משמישהו מכם יכול לשער בדמיונו, ובדיוק לכן ראיתי בעיניי את המכוניות הופכות מפרוטוטייפ של מרכבה ללא סוסים למה שהחניתם על שביל הכניסה – הייתה צבעונית ומרעישה, ומיד כשהגעתם הסרתם את כל שאריות אבני החיפוי מהקירות החיצוניים וצבעתם את כל הקירות הפנימיים בלי להתייעץ עם אף אחד. הילדים שלכם לכלכו את הקירות, שברו ידיות של דלתות וניפחו את רצפת העץ כששפכו עליה מים שאיש לא ייבש בזמן. צפיתי בכם בחרדה כשהחלטתם ששיפוץ הוא יקר מדי, ולכן הרסתם לבדכם קיר שנמצא כאן מאז שנולדתי. אני תוהה מה חשבתם שיקרה. ובסופו של דבר הייתם צריכים לשלם על שיפוץ בכל מקרה, לטיפול בשאריות הניסוי שלכם. כמובן שאם הייתם שואלים אותי יכולתי להגיד לכם שמדובר ברעיון גרוע, אבל במקרה הזה אני לא חושב שניתן להאשים אתכם. ניסיתי להודיע על נוכחותי, אני נשבע. אבל אחרי שבמאה השנים הראשונות כל דבר שעשיתי לא השפיע על המציאות הבנתי שאני באמת ובתמים רוח רפאים, שאני לא יותר מישות אל-מתה שנכבלה לנצח לעצם פיזי בעולם האמיתי. אף אחד לא טרח להודיע לי או להסביר לי למה זה קרה. אני גם לא יודע עד כמה מדובר בתופעה נפוצה. אבל בלילה שבו אחד הילדים שלכם אירח את החברים שלו ללילה שמעתי כל מילה מסיפורי הרוחות שלהם, ולא יכולתי שלא לחרוק שיניים ולסבול אותם.
אני מבטיח שמעולם לא ייללתי בלילה חשוך, הפלתי אגרטלים ממדפים בלי סיבה. אני עושה את מירב ההשתדלות שלא להפריע, למרות שאני חוזר ואומר שגם אם רציתי להכריז על נוכחותי לא הייתי יכול.
ובשלב מסוים, כשהתחלתם להזמין אנשים לבית שלכם, לחבר את הבית שלכם לרשת החשמל ולחזור מחופשה אל הבית שלכם, לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את זה. כנראה שנשחקתי ממאות שנים של זעם על העובדה שהוכרחתי לבלות את הנצח בחברת זרים שהשתמשו בבית שלי בלי לשאול אותי, ועברתי לאדישות.
רק תזכרו שהבית הזה הוא יותר מכם, מהארגז שבו אתם מאחסנים את חייכם, או אפילו מבית החלומות שלכם. משום שהוא שלי. הוא ואני היינו כאן מאות שנים לפני שמישהו בכלל חשב עליכם. ולפניכם גם היו כאן משפחות אחרות שהבית הזה היה בעיניהן לא פחות חשוב ומהותי משהוא בעיניכן. הוא הכיל את כל מה שאי פעם היה שלהן. הוא עשה את זה גם בשבילי והוא עושה זאת גם למענכם. הוא די מוצלח בזה. אני חושב שזה מספיק כדי להצדיק הערכה של ממש כלפיו, וכלפיי, כי בכל זאת, הייתי כאן, אתו, כל הזמן.
