"אל תדאג לנו, אנחנו נהיה בסדר, תברח, תברח ואל תסתכל לאחור… רק זכור תמיד בני, זכור תמיד כי אתה יהודי…" מילותיה האחרונות של אימי עוד מהדהדות בי אף על פי שחלפו כבר כמעט שש שנים מאז אותו יום בו עמדנו אני, היא ואחותי הקטנה חנה'לה ליד הפרצה שבגדר הגטו. אבי ואחיי הגדולים נעלמו עם הרכבות כבר לפני שבועות רבים "אמא, למה את וחנה'לה לא באות איתי? אני לא רוצה ללכת לבד!" אמרתי בקולי הצפצפני והדק "אוי, ילד שלי, הלוואי שהיינו יכולות אבל חנה'לה קטנה מידי ואני צריכה לחכות לאבא. אבל אל תדאג מנדעל שלי, ה' יעשה לנו נס ואנחנו עוד נשוב וניפגש. אבל עכשיו רוץ, רוץ ואל תדאג לנו, אנחנו נהיה בסדר, תברח, תברח ואל תסתכל לאחור… רק זכור תמיד בני, זכור תמיד כי אתה יהודי…"
ואני עומד עכשיו לעת ערב על הספינה ומשקיף על הארץ הקדושה, עוד זמן קצר אני אזכה לדרוך על עפר הארץ, ולנשק אותה "היית מאמינה, אמא? היית מאמינה?" כמה דברים עברתי כדי להגיע הנה ואיך בכל פעם כשחשבתי שהגיע הסוף ניצלתי מצפורני המוות, "ואת הבטחת אמא, את הבטחת שיום יבוא וניפגש, אך לא ראיתי את פנייך או את פניו של אדם אחר ממשפחתינו מאז אותו יום בגטו… מתי ניפגש שוב אמא? תמיד נהגת לומר לי שהבטחות מקיימים, והינה אני מחכה כבר שש שנים! מתי אזכה לראות אותך? ולהגיד לך כי לא שכחתי את בקשתך, ושלאורך כל הדרך זכרתי שאני יהודי?…". "מנדי אתה מגיע? יש אסיפה בתא!" "על מה הפעם נפתלי?" רטנתי. "לא, הפעם זאת לא אסיפה כזאת מנדי, הפעם זאת אסיפה רצינית, עלינו להחליט מה בכוונתנו לעשות כאשר נגיע לארץ!" "התקתי באי רצון את מבטי מהחוף ההולך ומתקרב של ארץ ישראל ופניתי לרדת למטה אחרי נפתלי. "התא" היה הכינוי שלנו לקבוצת הדרגשים שתפסנו סמוך זה לזה כמה נערים שהתלכדו בזמן הבריחה ממלחמה, עברנו הרבה מאוד יחד וכעת אנו הדבר הקרוב ביותר למשפחה שיש זה לזה. "תודה שנזכרת להגיע" קרא לעברי יעקב, "קדימה, נתחיל" פתחתי את פי בכדי לענות לו תשובה מתוחכמת שעמדה על קצה לשוני, אך בדיוק אז החלו להישמע קריאות מהסיפון העליון "אנא! לא! עברנו כל כך הרבה באירופה! אנא! אל תחזירו אותנו לשם, מתחננים אנו בפניכם". נחפזתי במעלה המדרגות בלי להעיף מבט לאחור אל חבריי. ושם, למעלה, ראיתי אלפי אנשים מבוהלים מתרוצצים בבהלה ומולנו ספינה ענקית של הצבא הבריטי ומנה נשמע הכרוז "אין לכם אישור הגעה לארץ, אנו מחזירים אתכם לאירופה אל המדינות מהן הגעתם" זעקות שבר החלו להישמע בכל פינה, אך אני לא הוצאתי הגה מפי. אחרי כל הדברים שעברתי, כל הדברים שסבלתי לא ייתכן שלא אזכה להיכנס אל הארץ אלא רק לראות אותה מרחוק כמשה, לא ייתכן. הבטתי מסביב בחוסר אונים וראיתי כיצד האנשים סביבי מנסים לזרוק פחיות שימורים על הספינה הבריטית, אך ללא הועיל, כמו זבוב שמטריד פיל. "מנדי, חכה רגע!" רץ לעברי נפתלי מתנשף "רוצה אני לדעת מה הינך מתכוון לעשות, ובכוונתי להצטרף אליך אם תסכים" "מדוע חושב אתה כי מתכוון אני לעשות דבר מה?" היתממתי "נו באמת מנדי, אין מכיר אני אותך מהיום וודאי חשבת על משהו. דרך לא לחזור לאירופה… לא לחזור לנאצים…" "בסדר", נכנעתי "מתכוונן אני לקפוץ מהאוניה ולשחות לארץ ישראל". "השתגעת???" נפתלי הרים את קולו "ששש" היסיתי אותו "אנא אל תמשוך אלינו תשומת לב!" "השתגעת???" נפתלי חזר על דבריו בלחש הפעם. "אתה יכול להישאר כאן ולחזור לגיהינום אם מעוניין אתה בכך, אני לא חוזר לשם אף פעם" השבתי והסתובבתי פונה לכיוון המעקה. נפתלי רדף אחרי "המתן! המתן! אני בא איתך. אבל לא כדאי לפחות להיפרד מהאחרים? מיעקב ומשמואל…?" קולו דעך "אתה יודע בדיוק כמוני שזה מסוכן, אם יגלו שברחנו יחקרו אותם ואם הם לא ידעו דבר כך יטב להם" השבתי. "הבט הצבעתי אל האופק, שם ארץ ישראל. אתה שחיין טוב?" "וודאי" נפתלי חייך חיוך שחצני, "אם כן, אתה מוכן? נקפוץ מהספינה כשאומר וניפגש על החוף" "מוכן ומזומן!" השיב. לא אמרתי זאת לנפתלי אך שמחתי מאוד שהוא בא עימי, הייתי זמן רב מידי לבד במלחמה. "שלוש! שתיים! אחת!" וקפצנו. בלב התוהו ובוהו ששררו בספינה קפצנו למים. המגע הראשוני עם המים היה אכזרי, חשתי כאילו ראשי נופץ. ואז חזרה אליי התחושה וחשתי קור איום, בשנייה הראשונה לא זכרתי מי אני ולהיכן מועדות פניי. "אתה מנדעל הזכרתי לעצמי, ופניך מועדות לארץ ישראל" מרחוק ראיתי גוף שוחה במים לכיוון ארץ ישראל, "זה וודאי נפתלי" חשבתי והחלתי להתקדם לכיוון החוף. הזמן נעלם מחושי, שחיתי ושחיתי קדימה במשך זמן רב בלי לדעת לאן מועדות פניי ורק עם השאיפה להגיע אל הארץ, מי מלח צרבו באפי וחשתי מחנק בגרוני. לבסוף לאחר זמן שנדמה כנצח ראיתי חול זהוב נוצץ בשמש למולי. אימצתי מחדש את כוחותיי והחלתי לשחות אל עבר החוף. ברגע שהגעתי אל האדמה רכנתי על ארבע וכל מי המלח נשפכו ממני, קרסתי על הארץ באפיסת כוחות. בגדיי היו כבדים ממים, גופי רעד מהקור ועיניי ופצעי שרפו מהמלח, לא כך דמיינתי את הגעתי אל ארץ היהודים ששמעתי עליה כל כך הרבה. שכבתי שמוט איברים מספר דקות על החוף בחוסר אונים עד שנזכרתי שעוד מישהו שחה את כל זה בגללי, נפתלי. הזדקפתי והתחלתי ללכת לאורך החוף מחפש אחר נפתלי. הלכתי זמן מה אך לא ראיתי דבר, רצתי לקרוא את שמו בקול אך חששתי שיעבור שם בריטי ויתפוס אותי. לפתע נשמעו קולות על החוף השומם ואל שדה ראייתי נכנסו שני נערים שנראו בערך בני גילי. בהתחלה הם לא שמו ליבם אליי כיוון שהיו עסוקים בשיחתם, אך לפתע אחד מהם הרים את מבטו ונתקל במבטי שלי. הוא הסב את תשומת הלב של חברו ושניהם ניגשו אליי. "שלום, אני איציק וזהו ארנון, מה שמך? מהיכן אתה? ומה מעשיך כאן?" "שקט" היסה אותו הנער השני "אתה לא רואה שהוא לא מכאן?" "וודאי הוא מספינת המעפילים שנתפסה בידי הבריטים אמש" "האם שחית עד לכאן?" פנה אליי "אכן" השבתי, "שמי הוא מנחם ואכן הייתי על ספינה זו" עניתי והיה זה המשפט הראשון שאמרתי על ארץ הקודש. "שחית עד לכאן???" שאל ובקולו הפתעה "אכן" השבתי בשנית, "מדוע זה כל כך מפתיע אותך?" שאלתי. "משום שהספינה נתפסה במרחק של כמה וכמה קילומטרים מהחוף" השיב. "האם יש לך להיכן ללכת? חברים או מכרים בארץ?" "לא" השפלתי את מבטי "אם כן, בוא איתנו ונמצא לך מקום להתארח בו" "תודה!" עניתי "אך יש לי חבר שקפץ יחד איתי מהספינה ועליי למצוא אותו". "הספינה עצרה הרחק מכאן, כנראה שנסחפת בזרם בלי לשים לב, אך אל תדאג, נמצא את חברך. אולם בנתיים בוא עימנו, אתה חייב להחליף את בגדיך, יש לך נס שאנו עברנו כאן ראשונים, אם היה עובר כאן לפנינו שוטר בריטי הוא כבר היה כולא אותך מזמן" אמר איציק. נדהמתי מדבריו אלו, כיוון שבאמת לא הרגשתי שסטיתי מדרכי וקיוויתי שנפתלי אכן שחיין טוב כפי שטען ושהגיע אל החוף בבטחה. "אם כן, אשמח מאוד! תודה" השבתי ושמתי פעמיי עימם. הלכנו דקות ספורות עד שהגענו לשער ואז הכריז ארנון "זהו הקיבוץ שלנו, בוא לביתי והחלף את בגדיך כמה שיותר מהר". הלכתי בשתיקה בולע את המראות החדשים, דשא ירוק ופרחים רבים צמחו על הארץ, כביסות תלויות על חבלים בחצרות בתים, אנשים הולכים ברחבי הקיבוץ וילדים. ילדים משתובבים להם על הדשא בקריאות גיל, בלי לפחד, בלי לברוח, בלי לחשוש שהיום יבוא סופם. כמה שרצתי להתחלף עמם ולזכות לילדות שמחה כשלהם. "הגענו!" אמר ארנון "זהו ביתי הקט, היכנס ואביא לך בגדים". "ואני בנתיים אלך לשאול אנשים בקיבוץ אם שמעו דבר מה לגבי נער מעפיל שנמצא על החוף" אמר איציק. "תודה!" קראתי אחריו בעודו מתרחק מאיתנו בריצה "באמת, כיצד אוכל להודות לכם על כל הטוב שאתם עושים עימי?" שאלתי את ארנון בעודו מגיש לי ערימת בגדים "אינך צריך להודות לנו, במקום זאת היטמע בסביבה ועזור לנו ליישב את ארצנו ולכבו אותה מידי הבריטים" השיב. "לעזור?" שאלתי "כיצד?" "אם באמת תרצה לעזור אני יכול לקשר אותך עם קבוצת נערים בגילנו שעובדת בשביל 'ההגנה'". "'ההגנה?'" שאלתי. "' ההגנה' זו היא מחתרת הפועלת נגד הבריטים בכדי להקים לנו מדינה" השיב. "אם כן, אשמח מאוד!" אמרתי וברק ניצת בעיניי. "קודם תחליף את בגדיך והראה כמו 'צבר', כלומר כמו ישראלי". לקחתי את הבגדים מידיו ונכנסתי לחדרו להחליף בגדים. החלפתי את בגדיי והתבוננתי במראה, במקום בגדיי הבלויים והקרועים לבשתי כעת מכנסי חאקי קצרים וחולצה לבנה דקה. לא נראתי כמו עצמי בכלל. לחשתי "היית מאמינה אמא? היית מאמינה? אני לובש בגדים של נער שנולד בארץ ישראל, אני נראה כמו נער שנולד בארץ ישראל, היית מזהה אותי כך אמא? אני שרדתי את המלחמה אמא, שרדתי! וכעת אני בארץ הקודש, אני מקווה שגם את ואבא וכולם שרדו גם שניפגש בקרוב, אבל אם לא אני רוצה שתדעי שממה שהספקתי לראות הארץ אכן יפה כפי שסיפרת לי עליה…" דפיקה על הדלת קטעה את המשך המשפט "נו, אתה יוצא?" פתחתי את הדלת. "פששש" אמר ארנון "אתה נראה כמו 'צבר' אמיתי!" ארנון פתח את הפה בכדי להגיד דבר מה נוסף, אך הדלת נפתחה ואיציק פרץ פנימה מתנשף "החבר שלך! החבר שלך נמצא בקבוץ הסמוך! הוא גם כנראה נסחף לכאן. רוצה שנלך לשם עכשיו?" "אני אשמח" השבתי בנימוס אך בתוכי ליבי עלה על גדותיו משמחה, נפתלי נמצא! בריא ושלם! "אם כן, נצא עכשיו" הכריז ארנון, וכך פנינו שלושתינו לצאת מהקיבוץ לכיוון הקיבוץ הסמוך. לאחר דקות בודדות הגענו לקיבוץ הסמוך "הכל בארץ קרוב פה כל כך!" התפעלתי בקול. "אכן", חייך ארנון לעברי לא מבין את השתוממותי. לפתע ראיתי נער בן גילנו הולך לכיווננו, התכוונתי לחלוף על פניו ולפתע שמעתי "מנדי! זה אתה?" "נפתלי!" הסתובבתי לעברו. אני לא מאמין, אתה נראה אחר לגמרי אם הבגדים הישראלים האלה!" "אף אתה" השיב ובת צחוק על פניו. "אתה מבין?" שאל אותי אנחנו על ארץ ישראל! על ארץ הקודש מהתנ"ך, על ארץ היהודים, על ארץ שבה לעולם יותר לא ירדפו אחרינו הגויים!" "נדמה לי שאפשר לומר" סיכמתי את דבריו "כי הגענו הביתה".
