אותו היום הגורלי הגיע.
היום שבו כל תלמיד ברחבי הארץ מקבל הודעה שבה מבשרים לו לאיזה ישיבות הוא התקבל.
כל תלמיד יודע את המאמץ ואת היגיעה ששגורה בניסיון להתקבל לישיבות נחשקות; בירור, מבחן, ולבסוף ראיון אישי. אבל יותר מכל קשה המחזוריות השגרתית ומשעממת, בפעם הראשונה שתלמיד הולך לישיבה כלשהי, הכל נראה מקסים. מקבלים הסבר על הישיבה, עושים מבחן בנושאים אלו ואלו, ולבסוף הראיון האישי שהכול חרדים אליו.
אבל ככל שהולכים ליותר ישיבות, כך התהליך נעשה מייגע יותר.
בירור, מבחן, ראיון אישי.
בירור, מבחן, ראיון אישי.
בירור, מבחן, ראי-
הבנתם את העניין.
בתהליך הקבלה שלי לישיבות, זה לא היה יוצא דופן; כיוונתי אל הישיבות הנחשקות ביותר באיזור, והשתעממתי מהתהליך.
וסוף סוף, היום הגיע!
יום זה הוא מין חג בקרב התלמידים, הודעות שמחות בסטטוסים של תלמידים מראים לאיזה ישיבות הם התקבלו, התלמידים שואלים איש את חברו "אחי, לאיזה ישיבה התקבלת?" חלק עונים תשובה מיידית, וחלק נמנעים בתירוצים שונים ומשונים.
הרוב אפילו טוענים שהם זוכרים את היום הזה בבירור לפרטי פרטים, והסיבה פשוטה: קל יותר לזכור רגע של רגש, שלילי או חיובי, מאשר רגע בלי רגש.
והרי ברור שכולם זכרו את היום הזה בתור יום שמח…
חוץ ממני.
אני התרגשתי כמו כולם,
התכוננתי כמו כולם,
תכננתי מה אעשה אם זאת לא תקבל, או אם זאת תשים אותי ברשימת המתנה כמו כולם.
אך הרשימה שלי לא הייתה כמו כולם.
לא התכוננתי לזה בכלל.
זה היה בעיצומו של אותו היום, כל ההורים קיבלו את הרשימה של הישיבות שבנם התקבל אליהם במייל ורצו לספר לילדיהם.
ההורים שלי נראו קצת.. עצובים.
הם קראו לי לחדרם, מיקום משונה כדי להכריז על משהו שמח, לא?
אבל אז קלטתי את המבט שעל פניהם.
הם בישרו לי בטון איטי, רוטט, וקצת נמוך לאיזה ישיבות התקבלתי.
והנה לכם הרשימה:
הישיבה בתחתית הרשימה שלי:
בהמתנה.
הישיבה באמצע הרשימה שלי:
נדחה.
הישיבה שהכי חשקתי בה:
..
נדחה..
..
המחשבות שעברו במוחי באותו הזמן היו מעטות, אבל חזקות.
"איך.. זה יכול להיות?"
"הסיכוי היחיד שלי.. זה להיות בהמתנה..?"
"למה..?"
העברתי מול עיניי את כל הדברים שעשיתי בתהליך הקבלה, ואת התעודות שהישיבות קיבלו, כנראה הציון שבהם לא כל כך החמיא, וכנראה אמרתי איזה משהו לא טוב בראיון אחד או שניים,
אבל שום ישיבה לא קיבלה אותי?!
ואז נפל האסימון.
הם לא הסתכלו.
הם בקושי הסתכלו עליי.
————————————————————————————————
עברו כמה חודשים מאז שהתחילה שנת הלימודים, והנה אני מוצא את עצמי בישיבה שהייתה במקור בתחתית הרשימה שלי,
למזלי, בזכות מאמץ מטעם הוריי וראיון חוזר, התקבלתי.
אני שמח באותה הישיבה, אני לומד ומתפתח, כל הרגשות מאותו יום כמעט ולא מורגשים,
אבל הם לא נעלמו..
תחושת האכזבה, העצב, הכעס,
הם עדיין שם,
מחכים לחזור,
ואני מדחיק.
מתישהו בעתיד אלמד להתמודד ולסלוח,
עדיין לא עכשיו.
