יוֹשֵׁב לְמוּלָם, מְיַשֵּׁר אֶת שְׂפָתַי
וְהַכְּאֵב הֶעָמֹק, מְחַלְחֵל בְּעַצְמוֹתָי.
סֶלַע כָּבֵד נוֹחֵת – וְנִסְגַּר עַל רֵאוֹתַי,
וְכָל נְשִׁימָה דּוֹחֶקֶת אֶת דִּמְעוֹתַי.
מִדְקֶּרֶת כְּאֵב קָרָה, מְצַמְרֶרֶת וּמוּחָשִׁית
מְפַלַּחַת אֶת חִבּוּר אֶצְבָּעִי הַחֲמִישִׁית.
גּוּפִי קוֹפֵא וְנִרְעַד, בְּעוֹצְמָהּ חֲרִישִׁית,
וְעֵינָי כִּמְעַט מַסְגִּירוֹת חֻלְשָׁה אֱנוֹשִׁית.
מֹחִי מֱסָרֵב, – נֶאֱבַק לְהֵחָסֵם לִתְחוּשָׁה
וּבְכָל זֹאת מְהַדְהֵד בְּרַחֲמִים וְחֻלְשָׁה.
רְאִיָּתִי מִטַּשְׁטֶשֶׁת, נַפְשִׁי בּוֹכִיָּה וּרְגִישָׁה,
אֵיךְ אוּכַל לְנַחֵם, כְּשֶׁנִּשְׁמָתִי חֲבוּשָׁה?!
