יא-יב

אז  לכבוד שבועות, חג הביכוריםבין כל השיעוריםמצאתי את עצמי תוהה-למי בעצם שייכת התורה?ואיפה היא שורה?ומתי יגיע תורה? להתפרסםאני מרגיש שמשהו בה מתכרסםעכשיו כשבכל עת, כל

הילד הזה שתמיד יש לו מה להגיד, וזו דעה שונה וחריגההילד הזה שכל הזמן מתכנן את החגיגה הבאהמיהו הילד? הילד הזה שמתלבש בפשטות אך בקפידההוא

בס”ד שום מחשבות שום מחשבות לא פוקדות אותי הלילה שום מחשבות אפילו לא אחת קשה להירדם כשאין מחשבות וכשאין מחשבות התרגשות הופכת ללחץ ולחץ לחרדה

בס”ד ציפורים עפות גבוה לשמיים עפות אל הלא נודע אין להן מחשבות לא צריכות לדאוג הן רק צריכות לעוף גבוה אל השמיים. בעקבות סדנה עם

אני מסתובב ברחובות, יש לי חלומות לראות אותך עוברת, לראות אותך חוזרת אל חיי ואני לא מסוגל לחיות,כל היום רוצה לבכות איך הלכת לי ועזבת

תמיד לאחר זמן.דקה, או שעה.יום, או שבוע.ואולי בזמן שלעולם לא אדע… אני אודה לכם. כיוון.שתמיד, אבל תמיד- אני רוצה להתעורר.לקום, ולהיאבק.אינני רוצה להישאר במיטה, בחלום.

אני. האני האמיתי שבי.הצד הסודי, המוסתר, האפל.שממנו, אני הכי פוחד.שיגלו, שישמעו.שייתיחסו אחרת. אני.שנלחם, שנאבק, שמבקש שתנערו אותי.שתתאכזרו אלי.שתפנו אלי, שתרביצו לי בכל הכוח, מכל הלב.כדי

אנחנו.שבכל יום שעובר לכם, לנו הוא קיום.שמתחברים לתרופה, כמו לאינפוזיה,שצורכים כדורים וגלולות,בלי סוף.הם, שנלחמים על כל רגע,שלכם פשוט. הם.שהגיעו עוד יותר למטה.שכבר צריכים לקבץ נדבות.לא,

הפחד, מהמחלה שתחזור, והפחד, שהבדיקה שוב לא תצא תקינה, הפחד, שהחיידק יתקוף, ויכה, והפחד, מלקחת שוב כדורים, והפחד, מעוד דקירה ביד, הפחד, ששוב הבדיקה לא