ט-י

השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת והשמש כמעט סיימה את מסלולה בשמיים. ישבתי על ספסל בגינה הציבורית ליד האולפנה שלי וקראתי ספר. שני ילדים נכנסו לגינה

הייתי שם. ראיתי הכול. את כל היופי שנגנז. את כל האנשים השרועים על הרצפה – אלה שרק לפני רגע רקדו. ובמקום להיות איתם, הייתי בידיים

מסילת הרכבת- מהאין הופיעה, ושם תישאר. כמו העיירה חסרת השם שעל ידה נבנתה- לא הייתה מפוארת היא, ובעיני רבים הייתה כמטרד, אלא שבעיניו של זקן

אמרו לי לשבת ולכתוב מה אני מרגישה ושאולי זה יקל על המועקה שלי אז התיישבתי לכתוב בתקווה שזה יקל עלי. אבל על מה אני אמורה

"גיבורים פגשתי רק מסיפורי אגדות, עכשיו אנו פוגשים גיבורים אמיתיים". זה קרה בשנת 2014 בשנה זו התחיל מבצע צוק איתן, הקפיצו את דוד שלי למילואים,

זו הייתה שבת אחת התחילה רגילה אבל אף אחד לא חשב שבאמת תסתיים כמו שהסתיימה כל המשפחה התאספה והתכוננה לחג המשמח ביותר ובמיוחד כשהוא מתאחד

פרח נולדה לעולם שבו האתגרים נראו כחלק בלתי נפרד מחייה. מגיל צעיר, היא התמודדה עם הפרעת קשב וריכוז, שהפכה את היכולת להתרכז במשימות יומיומיות לאתגר

שם מעבר להרים ישנו כפר ירקרק   בית לו קטן בן ארבע חלונות  חי לו גמד קטן שהצרות לו רחוקות  בין העצים ביער יוצא הוא לנשום 

הבוקר של שבת, 7 באוקטובר 2023, החל כמו כל בוקר בקיבוץ. השמש עלתה לאט מאחורי ההרים, צובעת את השמיים בכתום רך. הרוח המעטה שעברה בין