יא-יב

קשה לי לחיות, אבל אני כן, בשביל העולם שאוהב אותי, והעולם ששונא אותי. העולם שדוחף אותי, והאני שתופס אותי. בשביל הסבל, ובשביל הנתינה.

אתם יודעים איך מרגישים אנשים שטובעים בין מילים שאמרו אנשים אחרים? אתם יודעים מה חושבים אנשים שרוצים שכולם יהיו מרוצים? כבר ניסיתם לישון אחרי שנשרף

צמידים כתומים, שוב נראים בכבישים, מתעופפים ברוח בגלים. חולצות כתומות, שוב בכיכר נלבשות, צועקים! זועקים! הביתה, הביתה, באה עת לחזור מן הכאב נאנקים, בכיותיהם של

נשימות מהירות מחשבות קשות תנועות חזקות גפיים מכווצות והנשימות לא מסכימות להאט להירגע להפסיק את הריצה להנמיך את הלהבה והמחשבות לא מסכימות להיעלם להיכבות להימחק

לוקחים מנת יתר של כאב וגעגוע, סוחבים הרבה מעבר למשקל המותר. הוראות השימוש לצרכן של הנפש הפכו כבר מזמן למסמך מיותר. גדל פה דור של

זוכרת אותי? נעלמתי לך קצת… אולי כבר שכחת, אבל היו לנו זמנים יפים ביחד. אני זוכרת שהיינו מפליגות בדמיונות במשך שעות, מעבירות את הזמן על

הקירות שלי מתכסים במילים כמו צמחים מטפסים רב עונתיים. אני מטפסת על הקירות תוקעת אצבעות, נועצת יתדות כדי להישאר באחיזה ולא ליפול אל הלא נודע.