"אמא, את בבית?" פרצה שירה בסערה הביתה. "כן, בואי מתוקה" ענתה אמא מהמטבח הקטן שבקצה הסלון. שירה הביאה לאמה את המבחן באנגלית, "וואו! תשעים ושבע! כל הכבוד שירה!" התפעלה אמא. "שירה, הבטחת שתשחקי איתי!" נכנסה ליהי הקטנה בריצה למטבח, "היא תשחק איתך ליהי, מיד אחרי שאדבר איתה" אמרה אמא, וליהי חזרה למשחק הבובות שלה. שירה ואמא התיישבו על הספה הכחולה בסלון. "שירה, את יודעת, מאז שאבא…" פתחה אמא, ושירה יכלה לראות דמעה זולגת על לחייה של אמה, "מאז שאבא נרצח, הכל כבר לא אותו דבר…" אמא פרצה בבכי, מחבקת את שירה, שגם לה החלו הדמעות נוטפות על הלחי. מחובקות, נכנסה כל אחת להרהוריה.
שירה נזכרת ביום רביעי הארור ההוא, יום רביעי שלא תשכח לעולם, לפני חודש בדיוק. בבוקר אבא יוצא להתנדבות בעמותת "זכרון מנחם", כמו בכל יום רביעי. בצהריים, חוזר לביתם בתלפיות. שירה, כבר בבית, אוכלת את ארוחת הצהריים עם אמא, אבא מצטרף אליהן. לפתע, נשמעות צעקות חזקות מהרחוב שלידם: 'מחבל!' 'יש לו אקדח!' 'פיגוע!', אבא יוצא לזירה בריצה תוך שהוא צועק לשירה ואמא:"תזעיקו עזרה!". שירה רצה לחלון, וכבר מספיקה לראות כמה פצועים מוטלים על הכביש מחוסרי הכרה. לפתע, נשמעת ירייה, ושירה רואה את אביה שכוב גם הוא על הכביש, ודם זולג במהירות מבטנו. היא עוד לא מספיקה לעכל מה שראתה, ותוך שניות האיזור מתמלא בעשרות כתבים, שוטרים, חיילים ואמבולנסים. שירה ואמא רצות למטה, ליהי אצל חברה, חמישה רחובות ליד. אמא נכנסת לאמבולנס שבו מטופל אבא, ומבקשת משירה לחכות בבית. שירה עומדת לצאת, אך אבא עוצר אותה "שירהלה!" הוא קורא לה, "אולי זו השיחה האחרונה שלנו, אז תזכרי מה שאני אומר לך, כל עוד תוכלי לעזור למישהו, תעשי זאת. ואל תעזבי את ירושלים, העיר שלנו, של העם היהודי.". "לא אבא, אתה תחזור!" מספיקה לצעוק לו שירה, והאמבולנס נעלם בין רחובות השכונה. סבתא רחל נוסעת מיד כששומעת על הפיגוע לבית בנה בירושלים, מחיפה הרחוקה. כעבור כמה שעות אמא חוזרת עם עשרות כתבים, שוטרים ומנחמים: "ההלוויה מחר בתשע, הוא נהרג".
"אז שירה" קטעה אמא את מחשבות ביתה, "מה שרציתי לדבר איתך זה… את יודעת… מאז שאבא נרצח גם מצבנו הכלכלי מידרדר… לכן, הפתרון הטוב ביותר שמצאתי הוא… שנעבור לסבתא רחל בחיפה, אני, את וליהי, כבר בסוף השבוע הבא". "מה?!" צעקה שירה " אבל אמא, הבטחתי, הבטחתי לאבא, הבטחתי שלא נעזוב את ירושלים!". "שירה, אני כ"כ מצטערת, אם הייתה אפשרות אחרת היינו נשארות… אבל אין לנו כסף, ומעולם לא עבדתי, רק אבא היה עובד, ובחיפה, סבתא תסדר לי עבודה טובה". שירה נכנסה המומה, בצעדים מהירים לחדרה, סגרה את הדלת והתיישבה על המיטה. המילים של אבא הדהדו בראשה ללא הפסקה: "אל תעזבי את ירושלים", "אל תעזבי את ירושלים", "אל תעזבי את ירושלים"… בשקט, לחשה שירה מילים, וקיוותה בליבה שאביה שומע: "אבא, בבקשה, בבקשה תעזור לי, מה לעשות? אני צריכה להקשיב לאמא, אבל הבטחתי לך שלא אעזוב את ירושלים, אבא, אתה שומע אותי? אבא תעזור לי, בבקשה אבא.." המילים יצאו, ועיניה נצצו, ולפתע, כמו ברז שנפתח בפתאומיות, הדמעות החלו זולגות במהירות. "למה הלכת, אבא? למה אבא? למה השארת אותנו לבד? למה הצלת אחרים במקום את עצמך? למה דווקא אתה? למה, אבא?" שירה הרגישה שהמילים שבמשך חודש שלם חנקו את גרונה, המילים שכ"כ רצתה להוציא, יצאו סוף סוף. מזווית עיניה, יכלה לראות העיתון היומי מלפני חודש בדיוק, ששכב בצד השולחן. שירה לקחה את העיתון, וקראה בליבה את השער: "פיגוע ירי בתלפיות, אחד פצוע אנוש, שלושה קל, המחבל נוטרל". בידיים רועדות החזירה את העיתון לשולחן, תוך כדי שהיא נזכרת בהספד שקראה לאביה האהוב בהלוויתו: "אבא שלי, אבא אהוב שלי, לאן הלכת? איך השארת אותנו פה לבד? מה נעשה בלעדיך, אבא? אתה זוכר, אבא, שלפני עשר שנים, כשהייתי בת שלוש, נסענו ביחד באופניים ברחובות העיר. עצרת ב 'נחום פלאפל', וקנית שתי מנות- אחת לי, ואחת לך. כשיצאת מהחנות, ראית קבצן יושב על רצפת הרחוב, זועק לעזרה: "בבקשה תעזרו לי! אין לי מה לאכול! יש לי אישה וילדים להאכיל!", בלי להסס, הבאת לו את מנת הפלאפל שלך, וגם כמה שטרות של מאתיים מהכיס. שאלתי אותך למה עשית זאת, ומיד ענית לי: "עשיתי איתו חסד, מעשה טוב, עכשיו אני יודע, יום יבוא והוא יחזיר לנו טובה, חסד גורר חסד, את תראי". אבא, אם חסד גורר חסד, ועשית כל כך הרבה חסדים בחייך, למה לא קיבלת חזרה? למה אתה זה שללא היסוס רץ לעזור בפיגוע, כשכולם התחבאו בבתים? למה אותך מכולם ה' לקח?" שירה גם נזכרת איך לפתע, בסוף ההספד, פרצה בבכי קורע לב, שאחריו לא נשארה עין יבשה אחת באולם, ולפתע, שוב פרץ מעיניה ים של דמעות, שזלג ללחייה. אמא נכנסה לחדר, וחיבקה את שירה. "אמא, אבל הבטחתי לאבא שלא אעזוב את ירושלים, אני לא יודעת מה לעשות, אמא" אמרה שירה בקול חנוק. "לכי לישון, תקווי שהכל יסתדר, אין שום פתרון אחר חוץ מלקוות. תשני, מחר יום חדש" אמרה אמא, נשקה לשירה, ויצאה מן החדר. בפעם הראשונה בחייה, הרגישה שירה שאמא לא יכולה לעזור לה ולהגן עליה.
בבוקר שלמחרת הלכה שירה לביה"ס. כשחזרה, הרגישה כאילו מישהו עוקב אחריה, אך לא ראתה אף אחד. שירה המשיכה, ולפתע ראתה, מאחורי המאזדה הלבנה פרצוף עם שתי צמות שמסתכל עליה, "היי את, ראיתי אותך, תצאי,ותגידי לי מי את". הילדה יצאה ממחבואה, וניגשה אל שירה "אני רוני" אמרה "הייתי בהלוויה של אבא שלך, והספקתי קצת להכיר אותו מההתנדבות שלי ב 'זכרון מנחם', הוא היה בן אדם מיוחד, אבא שלך" אני יודעת" ענתה שירה, "עכשיו תעני לי, מה את רוצה ממני?" רוני שתקה לרגע ואז ענתה "את האמת, אני רוצה שתבואי איתי להתנדב היום, רק שתראי את המקום, תכירי את הילדים, תראי מה אבא שלך היה עושה.. כולם שם מאוד אהבו, זאת אומרת, אוהבים את אבא שלך". שירה חשבה ואז ענתה בהחלטיות "אני באה" והשתיים יצאו לדרך. "רוני!" צעקו כל הילדים בשמחה וחיבקו את רוני כשהבנות הגיעו. שירה הרגישה שהילדים בוחנים אותה, ורוני מיהרה להסביר: "זאת שירה, היא הבת של יוני", בבת אחת כל הילדים השתתקו. רוני מיהרה לעצור את המבוכה ואמרה "אתם רוצים לספר לה מה אבא שלה היה עושה איתכם?". אף אחד לא ענה, חלק מהילדים בכו בצד ולשאר הדמעות כמעט והתפרצו. לפתע, אחד הילדים החל לדבר: "הוא תמיד היה משחק איתנו, ונתן לנו להרגיש שווים גם עם כל המוגבלויות שלנו", עוד ילדה הצטרפה "אני יתומה. הוא היה כמו אבא בשבילי", ואחד הילדים הקטנים הוסיף "הוא היה נותן לנו כסף שניתן לצדקה", לאט לאט כל הילדים סיפרו, שירה הקשיבה לכולם, ואחר כך שיחקה איתם. בערב, ליוותה רוני את שירה הביתה. כשהגיעה שירה, היא מצאה את אמא כועסת בסלון: "איפה היית? דאגתי לך!", שירה סיפרה לאמה את כל מאורעותיה היום, והלכה לישון.
ביום שלמחרת, כשחזרה שירה מביה"ס, אמא הזכירה לה שצריך להתחיל לארוז, נשאר רק עוד שבוע. שירה נזכרה שהיא חייבת למצוא פתרון, והחליטה לבקר את אבא. כעבור עשרים דקות כבר הייתה בבית הקברות של אבא. תמיד כשהיה לשירה קשה, אבא היה עוזר לה וקונה לה משהו טעים. מאז שהוא נפטר, תמיד כשקשה לה, היא באה לבקר אותו ומביאה לו פרחים. "אבא, נשאר לנו רק עוד שבוע, חייבים למצוא פתרון, אני לא יודעת מה לעשות אבא, להקשיב לך או לאמא? אבא תענה לי.." אבא לא ענה, אבל שירה ידעה שהוא עונה, גם אם היא לא שומעת. "אבא, מה אני יכולה לעשות? אסור לנו לעזוב, וגם איך נשאיר אותך כאן לבד?" קבוצת תיירים שעברה במקום עשתה קצת רעש, אך זה לא הפריע לשירה בשיחה עם אביה. "אבא, אנחנו נמצא פתרון נכון? אנחנו חייבים, זה לא יכול להיות.." שירה שלחה לאביה נשיקה באוויר, הניחה את הפרחים על קברו, וחזרה לביתה.
למחרת, פגשה שירה את רוני בדרכה הביתה מביה"ס. "שירה, טוב שפגשתי אותך, אתמול באתי אלייך, אבל אמא שלך אמרה שאת לא בבית" אמרה רוני. "כן, הייתי ב… לא משנה. מה רצית?" ענתה שירה. "אז ככה" רוני נשמעה נלהבת "רציתי להציע לך להירשם להתנדבות ב 'זכרון מנחם', אפשר כבר מהשבוע הבא, נלך ביחד, אם באלך". שירה הופתעה "אני.. אני מצטערת רוני, אבל זה לא יקרה כנראה.. בסוף השבוע אנחנו עוברים דירה כנראה, אין לנו עוד כסף לשכר דירה. אני לא יודעת מה אעשה, כי אני חייבת להקשיב לאמא שלי, אבל ביום הפיגוע הבטחתי לאבא שלי שלא אעזוב את ירושלים, אני באמת לא יודעת מה לעשות, אני חייבת למצוא פתרון.." "רגע מה?!" קטעה אותה רוני, "עוזבת?! לאן?! לא שירה, אנחנו חייבות למצוא פתרון!". בערב סיפרה אמא לליהי על העזיבה, אך כפי הנראה זה לא ממש הפריע לה, "איך זה יכול להיות?" חשבה לעצמה שירה, "טוב, היא עוד קטנה, היא לא מבינה.."
הימים עברו, נשארו שלוש ימים לעזיבה. אחה"צ נפגשו שירה ורוני בפארק, הן דיברו, צחקו, ולפתע אמרה שירה: את מבינה שנהיינו חברות בגלל הפיגוע? רק בגללו פנית אליי.." "כן" ענתה רוני, "את יודעת איך אומרים 'ירושלים- עיר שעושה כל ישראל חברים'", ושתיהן צחקו. בערב, כשחזרה שירה הביתה, היא הבינה, אם היא לא תמצא פתרון, עוד יומיים עוזבים. אמא וליהי חזרו מגן- השעשועים, ומצאו את שירה יושבת עצובה בסלון. "בואי, שירהלה" קראה לה אמא "נכין עוגיות שלושתינו , כבר הרבה זמן לא אפינו יחד..". שירה, אמא וליהי אפו עוגיות, הן כל כך נהנו, שכבר הכינו יחד את ארוחת הערב ועוד נשנושים. אמא שמחה, כבר הרבה זמן שלא ראתה את שירה מחייכת ונהנית כמו עכשיו.
למחרת, שירה ביקשה מאמא וליהי לבוא איתה ועם רוני ל 'זכרון מנחם': "בבקשה אמא, יכול להיות שזו הפעם האחרונה שלי שם" ואמא הסכימה. כשהגיעו, ליהי שיחקה עם שתי בנות בבובות, אמא דיברה עם אחד האחראים, ורוני ושירה יצאו לדבר בחצר. "רוני, אני חושבת שלא ניפגש בזמן הקרוב, נשאר יום אחד, זה אבוד", אמרה שירה ברעד. רוני חיבקה אותה, והן חזרו לשחק עם הילדים. לקראת הערב יצאו אמא, ליהי ושירה מהעמותה, אל הקבר של אבא, "אנחנו עוזבות למקום רחוק, נבקר פה, אבל לעיתים רחוקות לצערי, נצטרך להיפרד בינתיים" אמרה אמא. ראשונה, נפרדה ליהי, פרידה מהירה של נשיקה ולהתראות. אחריה ניגשה שירה, שהפרידה הייתה קשה לה, אבל הייתה בה עוד אמונה שיקרה נס והן לא יעזבו. לבסוף נפרדה אמא, זמן ארוך היא ישבה ובכתה על קברו של בעלה, ולאחר ששירה הזכירה לה שכבר מאוחר, היא נשקה לקבר, ועזבה. הבנות הגיעו לבניין מאוחר בלילה. אמא שלחה את שירה לבדוק אם יש דואר. שירה פתחה את התיבה, ולא האמינה למראה עיניה, "אמא!", היא צעקה תוך שהיא רצה הביתה. אמא קראה בשקט את הכתוב על המעטפה: "למשפחת כהן שלום. הכסף הזה לשכר הדירה שלכם.", שירה פתחה את המעטפה, ומצאה עשרות שטרות מונחים בפנים. "אמא! אנחנו לא עוזבות!" שירה צעקה בשמחה. אמא, ליהי ושירה התחבקו ארוכות, והלכו לישון. במיטה, אמרה שירה בשקט: "תודה, אבא. ידעתי שאתה שומר עלינו מלמעלה".
ביום הבא פגשה שירה את רוני, וסיפרה לה מה קרה. "יופי, שירה. זה נגמר!" אמרה רוני בשמחה. "נגמר?! ממש לא! אני חייבת לגלות מי שם לנו את הכסף! אני חייבת להבין למה הוא עשה זאת!".
מאותו יום, שירה הייתה יושבת שעות רבות ליד תיבת הדואר, מחכה שהאיש יגיע שוב. יום אחד, קראה שירה ספר בסלון. לפתע, ראתה איש בחליפה שם מעטפה בתיבת הדואר, ונעלם. שירה פתחה את התיבה, ומצאה את אותו פתק שהיה בפעם הקודמת, כשמצורף אותו הסכום. שירה התקשרה לרוני, והן קבעו להיפגש בפארק. כשהגיעה רוני, היא מצאה את שירה יושבת על אחד הספסלים. כשראתה שירה את רוני אמרה לה כולה נסערת: "ראיתי אותו, הוא היה בחליפה, נראה איש מכובד. אבל אני לא מבינה, למה הוא עזר לנו? איך הוא ידע בכלל?". רוני נשמה עמוק ואמרה: "מה זה משנה איך הוא יודע ולמה? העיקר שאת פה, נכון?". שירה ענתה "אני רוצה לגלות מי זה, למה את לא רוצה שאני אדע? רגע… מה?! את?! את סיפרת לו?!" צעקה שירה. רוני החלה ללכת ושירה הודיעה לה שמחר באותה שעה בפארק, היא חייבת לה הסברים. שירה חזרה לביתה והמחשבות לא עזבו אותה: "רוני? למה? איך? מי זה? איך היא מכירה אותו?". בלילה לא הצליחה להירדם, וגם ביום שלמחרת לא הלכה לביה"ס, ורק ספרה את השעות לפגישה. בארבע בדיוק החלה שירה ללכת לפארק, כשהגיעה, דיברה בליבה לאביה, "אבא, למה רוני עשתה את זה? אתה שלחת אותה? מי זה האיש בחליפה עם הכסף? אתה מכיר אותו?" אבא, כמובן, לא ענה. אך שירה הרגישה שהוא רומז לה שבקרוב היא תבין הכל. שירה חיכתה זמן רב עד שרוני הגיעה. "אני מצטערת, שכחתי" הגיעה רוני מתנשפת. "קדימה, תספרי" ציוותה עליה שירה. "אני אספר לך, אבל תבטיחי שלא תספרי" אמרה רוני. "מבטיחה" אמרה שירה בקוצר רוח. רוני נאנחה והחלה לדבר: "שירה, זוכרת שבהלוויה של אבא שלך, סיפרת שאבא שלך אמר שחסד גורר חסד, על האיש הקבצן שאבא שלך נתן לו פלאפל וכסף? אז האיש הזה הוא איש עסקים עשיר היום. כל השנים האלה, הקבצן הזה לקח איתו זיכרון של חסד, החסד של אבא שלך, וסוף סוף החזיר לכם את החסד שחיכה לו כל השנים. את יודעת מי זה האיש הזה? האיש הזה הוא אבא שלי."

8 תגובות
  1. שיר בוגלו- כהן הגב

    כתיבה יפה וסיפור מדהים מלא תוכן.

    דרג
  2. מישהי הגב

    וואו! את ממש הכישרונית! מגיע לך לזכות!

    דרג
  3. רון ל. הגב

    סיפור שצריך לנצח

    דרג
  4. מישהי הגב

    הסיפור מרגש ויש לו סוף מושלם ומפתיע!

    דרג
  5. קריית שמונאית הגב

    וואוו, הסיפור ממש נוגע וכואב. אך הסוף משאיר אותך עם תקווה לעתיד טוב יותר! אשרייך! כל הכבוד.

    דרג
  6. גאולה הגב

    הסיפור מרגש ונפלא

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן