להיות גיבור/  תהל אהרון

פרק ראשוןהיכרות:

כולנו עמדנו סביב הכיכר משקשקים מפחד ומסביבנו בשורה עמדו חמישה חיילים נאצים חסונים וחמושים בנשק.

פרצופם היה נראה מאיים ולא היה נראה כלל שהם ירחמו על מישהו מאיתנו. הנאצים החלו לצעוק עלינו וכל חבריי לגטו שתקו ועמדו במקום. אחד החיילים שעמד בשורה היה כנראה מפקדם כי הוא זה שנתן פקודות והוא התחיל להסתובב סביבנו ולבחון כל אחד ואחד.

וכשהוא עבר ליד אימי ראיתי בזווית פיו חיוך קטן מבצבץ ואני לא הבנתי למה.

אחרי שהוא בחן את כולם, הכריז: " את " והצביע על אימי.

כעבור שתיקה דוממת ומפחידה יצאו שני חיילים זקופים מהשורה, התקרבו לאימי וגררו אותה. הכל קרה כל כך מהר, לא הבנתי מה קורה.

מצד אחד אני רואה את אחותי צורחת ובוכה ומצד שני אימי צועקת ולא מבינה מה קורה ושני חיילים בריונים גוררים אותה לסמטה צדדית.

לפתע נשמע בום. שקט. דממה.

שלום, שמי הוא דניאל סנבליט ואני בן 19 מוורשה .

להורים שלי קוראים אנה והנס. אימי בת 41 ואבי בן 43.

ויש לי גם שני אחים:  אחי ליאו, בן 14 ועמנואל אחותי, בת .8

אימי, אנה, חולה כבר במשך חודשיים בדלקת ריאות ולכן אבא שלי, אחיי ואני לוקחים על עצמינו יותר אחריות מעכשיו על מטלות הבית כי אמא שלי יותר עסוקה בטיפולים אצל הרופא. ובכלל… אבא שלי כמעט לא בבית, הוא נורא עסוק בעבודה ומסחר , בזמן האחרון והוא עובד נורא קשה בשביל לפרנס אותנו.

פרק שניהנאצים באים:

יום ראשון, סוף סוף חופש מכל הלימודים שלנו בבית הספר.

הכנתי ארוחת בוקר למשפחתי וקראתי לכולם לשולחן לבוא לאכל.

בזמן הארוחה צחקנו ודיברנו ואבא שאל אותי איך בבית ספר ואיך בלימודים והיה ממש כיף ואווירה משפחתית.

ואז פתאום זה קרה…

נשמעו דפיקות חזקות בדלת ואבא שלי מיד ניגש כדי לבדוק מה קרה .

כשאבי פתח את הדלת נכנס הביתה חייל נאצי והסתכל על הדירה בחיוך זומם. ראיתי על פניו של אבי שהוא לא מבין למה הנאצי פה, הוא שתק ולא אמר מילה, לכן אני העזתי: "שלום, במה נוכל לעזור לך אדוני?" .

הנאצי הסתכל עלי, בחן אותי בעיניו המרות ואמר: "אתם באים איתי עכשיו לבית מגורים חדש בשבילכם, קדימה, תתחילו לארוז כמה שיותר חפצים. יש  לכם עוד 5 דקות בשביל להיפרד מהבית שלכם כי לאחר מכן הולכים", הוא אמר. כל בני משפחתי הסתכלו עליו כלא מבינים דבר, אבי העז להתערב בדבריו של הנאצי ואמר: "מה זאת אומרת? לארוז חפצים? דירה חדשה? ו-…"

הנאצי עצר את דבריו והחל לצעוק: "משהו לא היה ברור במה שאמרתי?! קדימה מהר! יש לכם עוד שתי דקות!" פניו של אבי האדימו ואני ואחיי רצנו לארוז מהר למרות שלא ידענו למה אנחנו עוזבים את הבית.

ליאו ארז במהירות וקרא מהר לאימי שתקום מהמיטה.

יצאנו. היינו בתוך תא מטען של משאית גדולה עם עוד כמה משפחות שנראו בדיוק כמו המשפחה שלי (שלא הבינו את המתרחש) . הסתכלתי קצת על המקום וראיתי מלא חפצים, אוכל, שתייה, רהיטים, אך מה שהיה הכי נפוץ שם היו האלבומים שאיכשהו גרמו להם לשכוח מהעתיד הצפוי להם.

נסענו בדרך, אני, אמא, אבא, ליאו, עמנואל ועוד משפחות יהודיות שהנאצים אספו.

פרק שלישי- הנסיעה:

כולנו נורא חששנו ממה שעומד לקרות ולהתרחש והסתכלנו על אחד השני במבטים עצובים.

אבא מצא בתא  המטען שהיינו בו פינה גם כריות שכנראה אנשים הביאו, קראתי לאמא שתלך לנוח איתי שם והיא הסכימה ובאה איתי. אמא ואני התיישבנו ואחר כך גם באו כולם, כל משפחתי.

נשכבנו אחד ליד השני והסתכלנו במבטים כאלה של "יהיה בסדר" ונרדמנו.

אני לא יודע לכמה זמן ישנו אבל כעבור הרבה זמן מתוך שינה משהו סנוור אותי, אור שמש חזק. פתחתי את עיני וראיתי את אחד החיילים פותח את תא המטען.

הערתי מהר את כולם ועמדנו על הרגליים עדין חצי ישנים.

החייל נראה כסופר את כמות האנשים שהיינו כדי לוודא שכולם שם ולאחר מכן קרא לכולם לצאת החוצה מהמשאית.

כולם יצאו, למגדול ועד קטן… היינו כארבעים איש בתוך המשאית וכשיצאנו היינו נראים כמו עדר של פרות שממהרות לצאת מהרפת.

התחלתי לבחון את הסביבה ולנסות להתחיל להבין  מה קורה פה.

זה היה נראה מקום אפלולי ואפור, מקום שאף אחד לא ירצה לחיות בו.

בתים גדולים וישנים, עצים שחוטים ולא נראו שום מקורות מים בסביבה.

הייתה לי תחושה נוראית, ושאולי פה אנחנו עומדים לגור ושנקרא למבנה העלוב הזה "בית". כל משפחתי יצאה מן המשאית והתחלנו ללכת לאן שהמפקד הראה לנו, כיוון ההליכה שלו הייתה לעבר הבניינים שהיו נראים נטושים ואפלים.

הוא הסתכל לשם ולשם ואמר: "רואים את המבנה הזה?! כאן אתם עומדים לגור" אמר בזלזול.

זה היה נורא מלחיץ וכבר פחדתי שיהרגו את כולנו או שירעיבו אותנו עד שפשוט נמות… אלו המחשבות שהתרוצצו לי בראש.

ובגלל מה כל הסיפור הנורא הזה? בגלל שאנחנו יהודים.

מה הקשר בכלל?! מה אכפת להם שיהיה לנו טוב???

בדיוק כמו להם גם לנו יש משפחה, חברים, בילויים וחיים!

המפקד סימן בחזרה לחייל שהוא הבין. הוא סרק את השטח והתחיל לצעוד שוב לעבר המבנה.

למבנה קראו גטו, שם בעצם כל היהודים נאספו ע"י הנאצים, אבל אל תשאלו אותי למה… אני עדין לא יודע מה מפריע להם שאני חיי וקיים.

הביאו לנו ולעוד שתי משפחות חדר צפוף וקטן עם חמש מזרונים דקים ושמיכות קרועות, ישנות ומכוערות.

פרק רביעי- יום שני:

קמנו בבוקר, בלי כוח לעוד יום חדש מלא באתגרים.

עשו לנו "מפקד" בחצר הגטו הישנה והמכוערת כדי לבדוק שכולנו פה… למרות  שהם יודעים שבערב נעלמו קבוצה של אנשים. אבי היה בין האנשים שנעלמו ולא ידענו לאן ולמה הוא נטש אותנו ועזב אותנו בלי להגיד כלום…

נעמדנו בעשיריות, כל עשר בטור אחד. אני הייתי בטור אחר ממשפחתי.

הסבירו לנו כמה דברים על הגטו וכל מיני חוקים מעצבנים וגם אמרו לנו בצורה צעקנית: "פה זה לא גן עדן! כאן תצטרכו לעבוד קשה בשביל לשרוד ולאכל! כל אחד שעובד יקבל 3 פרוסות ביום."

ואז הגיעה חלוקת העבודות: "טור ראשון- ניקיון רחוב, טור שני (המשפחה של הייתה שם)- מטבח ובישול, טור שלישי-… טור תשיעי (הטור שלי)- שמירה, טור עשירי- ניקיון בתים." לקחו את כולנו למקומות העבודה והתחלנו לעבוד.

מה שהיה ממש נורא בעיני זה שכל העבודות שפקדו עלינו לעשות הם בכלל לא למעננו, אלא לתועלתם האישית של המפקדים- שיהיה להם טוב.

לנו החדרים קטנים, מטונפים, עם עוד מלא אנשים איתנו. ולגבי האוכל כל בן אדם  מקבל 3 פרוסות לחם דקיקות ורזות ושלוש כוסות מים דלוחים ועכורים.

בשבועיים הראשונים שלנו בגטו עוד היה לנו מה לאכל כי הבאנו אוכל ממה שנשאר לנו מיום ראשון כי שמרנו את זה.

אבל לאט לאט התחילו להוריד לנו את כמות האוכל. 2 פרוסות לחם ביום לבן אדם ושתי כוסות מים… פרוסת לחם וכוס מים… לאחר כמה שבועות בכלל לא הקפידו איתנו על אוכל ומים, פעם אחת היו מביאים חצי פרוסה ומעט מאוד מים, פעם אחרת פרוסה עם כוס של מים, שתי פרוסות עם חצי כוס, ולפעמים בכלל לא הביאו לנו אוכל ומים.

מדי פעם אני ועוד ילדים מהגטו שבו הייתי נמצא היינו מתגנבים למחסן ולוקחים משם אוכל של הנאצים. לקחנו עופות, לחמים עם ריבה וגבינה.

שמנו את כל האוכל בתוך החולצה ורצנו.

אני זוכר שבאחת הפעמים שהתגנבנו למחסן לקחנו אוכל אך לא לקחנו הרבה מכיוון שאין מקום בחולצה ואם ייפול האוכל וישאיר סימנים יתפסו אותנו ויהרגו מבלי לחשוב פעמיים… חבר שלי מיכאל, לקח מלא אוכל בשביל שיהיה לו אספקה של מלא זמן, לפחות חודש. הוא שם בחולצה את כל האוכל, החל לרוץ ואנחנו אחריו. לא שמנו לב והשארנו אחרינו מלא אוכל (כי נפל לו).

חייל אחד שם לב לזה והתחיל לחפש אשמים. כשמצא אותו כיוון אליו את הרובה וירה בו לעיני דיירי הגטו. תחושות פחד ועצב הציפו אותנו וגרמה לנו רגשות אשמה כבדים, ואני, שהייתי אחד מחבריו הטובים של מיכאל, ניסיתי לחנוק בכוח את דמעותי מלפרוץ החוצה.

ביום חמישי עבדנו מחמש בבוקר ועד שש בערב, אך כשהגענו לגטו היינו מורעבים וציפינו לחייל שיביא לנו את האוכל שמגיע לנו להיום. אך אף חייל לא הגיע. בעבודות הגטו הם צריכים אותנו וזוכרים שאנחנו קיימים, אך כשאנחנו צריכים אוכל, אנחנו לא קיימים בעיניהם.

הלכתי לישון בלית ברירה מורעב ועצוב. במשך כחמישה ימים סבלנו מחוסר של אכילה ושתייה. אני כמעט קרסתי. אמי ישבה על הרצפה ולא זזה, מצבה נורא החמיר והיא לא באה לעבוד באותם ימים. חייל מפחיד אחד בא לראות איפה היא ולמה היא לא באה והחטיף לה מכות. זה פשוט נורא איך שמתנהגים אלינו, ליהודים.

אבל אנחנו לא נשברים… אנחנו היהודים תמיד נשאר ביחד.

 

 

 

פרק חמישי- הרגע הנורא:

שנה וחצי בגטו של קשיים, רעב, ובריחות… חלפו.

הגיע עוד מפקד אך לא הודיעו לנו לשם מה.

כולנו עמדנו סביב הכיכר משקשקים מפחד ומסביבנו עמדו חמישה נאצים חמושים בהרבה נשק.

פרצופם היה נראה מאיים ולא היה נראה כלל שהם ירחמו על מישהו מאיתנו. הנאצים החלו לצעוק עלינו וכל חברי לגטו שתקו ועמדו במקום. אחד מהנאצים שעמד בשורה היה כנראה מפקדם כי הוא זה שנתן פקודות והוא התחיל להסתובב סביבנו ולבחון כל אחד ואחד.

וכשהוא עבר ליד אימי ראיתי בזווית פיו חיוך קטן מבצבץ ואני לא הבנתי למה.

אחרי שהוא בחן את כולם הכריז: "את" והצביע על אימי.

כעבור שתיקה דוממה ומפחידה יצאו שני חיילים זקופים מהשורה, התקרבו לאימי וגררו אותה. הכל קרה כל כך מהר, לא הבנתי מה קורה.

מצד אחד אני רואה את אחותי צורחת ובוכה ומצד שני אימי צורחת ולא מבינה מה קורה ושני חיילים בריונים גוררים אותה לסמטה צדדית.

ולפתע נשמע בום חזק. שקט. דממה.

כל האנשים סביבי השתתקו ועמדו המומים. עיני זלגו והרגשתי סערה שמתחוללת בי. כעסתי, עצבתי, חששתי… מלא מחשבות התרוצצו בליבי.

חבקתי את אחי חזק ולחשתי להם: " אני יודע שנשארנו עכשיו לבד" הזלתי עוד  דמעה והתחלתי לגמגם מהבכי, "אבל… יהיה בסדר, אני מבטיח".

ליאו ועמנואל הצטרפו אלי וחיבקו גם אותי וכולנו בכינו ביחד על מותה של אמא.

אחד החיילים שם לב שהמפקד לא חוזר מהסמטה אך לא הלך לבדוק לאן הוא נעלם.

והחל לספור את האנשים: "אחד, שתיים, שלוש… ארבעים… תשעים… מאה חמישים ושש". הסתכל על שאר החיילים והכריז: "כולם פה".

הובילו אותנו במשך 40 דקות לתחנת רכבת נטושה והעלו אותנו על רכבת לאושוויץ. אני לא יודע למה נסענו לאושוויץ אבל אפילו לא היה לי כוח באתו הרגע להרהר בכך. הגרמנים הנאצים פשוט השתלטו לנו על החיים.

ברכבת היה חם, מחניק וצפוף וכולם עמדו בניסיון לשאוף עוד קצת חמצן .

כשכל הנאצים התכנסו לקרון הראשון אחד האנשים שהיו ברכבת פתאום צעק: "תגידו, אתם לא מבינים מה קורה פה?! מביאים אותנו למחנות עבודה והשמדה!!! ומה אתם עושים? יושבים ומחכים לגיבור על הסוס הלבן שיבוא להציל אתכם?!". האיש הסתכל על כולם במבט מאוכזב כי ציפה שכולם יריעו לו אך לאף אחד לא היה אכפת ממה שאמר.

"אני בעד לברוח, יש פה חלון" אמר כחוזר על דבריו.

חשבתי לרגע על מה שאמר והבנתי שזה הסיכוי היחידי שלנו לברוח מהשואה ולהינצל ושאם אני ואחי לא נברח עכשיו אנחנו לא נצא בחיים.

"אני והאחים שלי איתך", אמרתי בקול קצת חושש כי עדין לא הבנתי איך נברח.

"בוא ילד" הוא אמר ואני נגשתי אליו.

דיברתי איתו קצת, שאלתי לשמו והוא לשלי והחלטנו שבורחים.

קוראים לו מארק, אין לו ילדים או משפחה ולפני השואה הוא גר לבד.

הסתכלנו ביחד מאיפה אפשר לברוח וחישבנו את מהירות הקפיצה שצריכה להיות בשביל שלא נמצא את עצמינו כל אחד במקום שונה וגם בגלל שזה סיכון נורא גדול לקפוץ מרכבת והחלטנו לעשות את זה.

במהירות ובזריזות נעמדו במקומות הקפיצה בזמן שכולם הסתכלו עלינו וקפצנו כולנו מארבע חלונות פתוחים.

דאגתי ביותר לאחי כי הנחיתה שלי מהרכבת הייתה נורא כואבת.

פרק שישי- הנמל:

אחרי שכולנו התאוששנו , חיבקתי את האחים שלי ושאלתי אותם אם הם בסדר. אמרתי תודה למארק שהציע את הרעיון ושאלתי אותו: "טוב… אז מה עושים עכשיו? לאין הולכים?" .

ראיתי קמט על מצחו והבנתי שגם הוא לא יודע כל כך.

"לנמל" חצי אמר חצי הציע.

"לאיזה כיוון? אתה יודע את הדרך?" קימטתי גם אני את מצחי בדאגה.

ואז עמנואל התערבה בשיחה: "נלך לאן שנלך… העיקר שנעוף מפה כבר" אמרה בביטחון מפתיע.

"טוב" ענו כולם והתחלנו ללכת.

בדרך היה קשה, כמעט ללא אוכל וללא מים… אפילו עם יותר קשיים מהגטו.

מארק הפך לידידינו הטוב, והיה ממש כמו צלע תומכת. כשהאחים שלי בכו שקשה או שסתם אחד מאיתנו הרגיש לא טוב או היה רעב או שהיה קשה הוא עזר בהכל והיינו חייבים לו על כל זה תודה ענקית.

אבל אחרי הכל אני הייתי זה שהאחים שלי דיברו איתי שקשה ועל זה הרגשתי ממש גיבור. בעצם… כולנו היינו גיבורים, אם הצלחנו לשרוד בינתיים את כל זה… מה עוד יכול לעצור אותנו?!

הגענו לנמל לאחר חודש של נדידה וסיוט מתמשך.

עכשיו האתגר האמיתי היה לעלות בסתר על אחת הספינות לארץ ישראל ולחכות שההפלגה תצא בלי שיתפסו אותנו בלי אישורי יציאה.

פרק שביעי- הגענו לארץ ישראל:

הצלחנו לעלות על הספינה, חיכינו שם מתחת בסיפון, ולאחר יומיים ההפלגה יצאה.

למזלנו הגדול אף אחד לא תפס אותנו והגענו לארץ הקודש! ארץ ישראל!

נישקנו את האדמה בשמחה וכל כך שמחנו שסוף סוף הגענו עד כדי כך שלא שמנו לב בכלל שמאחורינו עמדו אמא ואבא מחייכים.

כולנו רצנו לחבקם כל כך מהר ובכינו מרוב התרגשות. לא הבנו מה קרה, איפה הם היו… אמא לא נרצחה?! איך?

מסתבר שהחיילים הנאצים לקחו באמצע הלילה את החזקים ביותר שילכו לעבות במחנות העבודה ואבא היה ביניהם ולא היה יכול להגיד לנו אחרת הנאצים היו הורגים אותו. כשהוא הגיע למחנות, הוא הצליח לברוח כבר ביום הראשון והסתתר ביער עד ליום ההפלגה שבו גם אנחנו היינו.

ולאמא היה את הסיפור הכי מוזר. ברגע ששמעו את הירייה מסתבר שלאמא היה סכין בתוך הכיס מאחת הארוחות שגנבתי מהמחסן…

אז היא שמה אותו שם וככה שברגע שהנאצי ירה אמא תקעה בו את הסכין, הירייה כוונה בטעות למעלה וככה אמא שלי ניצלה.

לאחר מכן אימי גם ברחה לספינה ושם פגשה את אבא.

 

פרק שמיני- מקימים בית בישראל:

הקמנו בית בישראל, החלום הכי גדול של הורי הוגשם.

חזרנו להיות משפחה רגילה כמו פעם סוף סוף! אימי הבריאה וכולנו היינו מאושרים.

טיילנו בכל יום שישי, למדנו בבתי ספר יהודיים וחיינו את החיים!

וזהו סיפורי. רק דעו, שכל אחד יכול להיות גיבור.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן