שלומית:
הידקתי את שמיכת הצמר עם מגוון הצבעים ונתתי לגשם לטפטף על ראשי לאיטו.
אנשים רצים מולי מתכסים במעיליהם, פועל בניין צועק, וחתולה שיושבת ומביטה בי גורמת לי לחזור למציאות ולהביט ברפרוף בשעוני, מחשבת את הדקות עד שיגיע האוטובוס.
אני כבר רואה את אורות האוטובוס מתקרבים אלי “למודיעין” אני אומרת, וכשהקבלה בידי התיישבתי ליד ספסל פנוי והבטתי בנוף המתחלף במהירות.
“אמא!” אני קוראת עוד לפני שהגעתי אל דלת הבית.
“שלומיתי, הגעת! כבר התחלתי לדאוג כפרה עליך ” אמא יצאה אלי שסינרה על צווארה מתמיד.
“הכנתי לך מטבוחה שלא טעמת כזאת כבר שנים, מה זה?! תראי אותך, מאכילים אותך שם האשכנזים האלה בירושלים?!”היא אומרת
“אויש, אמא באמת ” אני עוברת על פניה ונכנסת אל הבית המסודר שריח המאפים ממלא את כל חללו. לרגע אני עוצרת מול שולחן השבת המוכן ומתענגת על הרגע
“מה נתקעת שם?” קוראת לי אמא מהמטבח “לחוח כזה הכנתי את חייבת!” היא מוסיפה בהתלהבות
“את צריכה עזרה בארגונים לקראת השבת?” אני שואלת בשקט
“לא נשמה שלי, הכל הכנתי לכבודך!” היא אומרת שחיוכה מצמצם את עניה
“אז אני אלך אל החדר” אני משפילה את עניי ומסתובבת, יודעת שהשארתי את אמא מאוכזבת מביטה בגבי המתרחק.
נחמה:
“אודי נשמה טובה! איפה המלאי החדש של הפלפלים?” אני צועקת אל מוכר הדוכן
“או נחמה שלום! שם שם- אני כבר מתפנה אליך”
אחח אודי הזה אף פעם לא מאכזב, שלומיתי תאהב את הפלפלים שלי כל כך, שכשהודיעה שתגיעה לשבת ביקשה להוסיף לתפריט, היא נזכרת ברגע, בהתחלה מאוד מאוד נפגעה- הרי מעולם לא נאמרה תלונה על האוכל שלה, משה בעלי הנסיך ניסה להסביר שזה לא פוגע בכבודי ושהיא כבר אישה בפני עצמה ולא הילדה הקטנה שאני רואה אותה- אז מה אני יודעת? עברתי והחלטתי לה משהו מדהים!
“אה נחמה- זן משובח, מה?”
“מה?” אני אומרת בלי מסים דעת
“שאלתי אם אהבת את הפלפלים” חזר אודי שהוא סוקר את האישה שכלל לא דומה בתגובתה לאישה שהכיר.
“אני מחכה כבר שבוע לשמוע את המתכון השבוע” הוא מחייך ומנקה את הרצפה, קלטתי את המבט שלו ומיד חזרתי ‘לעשתונותיי’ “אה, הבת שלי באה מירושלים, אז ננסה משהו חדש לכבודה” אני מחייכת מקווה שלא ישים לב לזיק העצב בעניי.
“או אתוש!” אני ממהרת לקבל את שכנתי ולחבקה
“מה שמעתי? שלומיתי שלך באה? כבר שנה לא ראיתי אותה, נשמה שכזאת!” היא מחייכת וסוקרת אותי בעיניה “ותגידי..” היא מוסיפה לאחר רגע, ידעתי שזה יגיע-אני חושבת “יש לה כבר מישהו? אני שואלת ככה, לא רוצה להידחף- את יודעת הרי שאצלינו זה כמו משפחה” אני ממהרת ‘ללבוש’ את החיוך “אוי אתוש שאת, היא- כולם רוצים אותה רק שהיא רוצה את ההכי טוב!” אני אומרת ועוברת לשולחן ממול לקחת לי כמה עגבניות.
***
אני נאבקת ולבסוף מצליחה לסגור את התיק, הרמתי אותו מרגישה באחת את כל כובד משקלו, יורדת לאט מרגישה כמי שעומדת לעבור על איזה חוק, הכל מסתובב חיוור אני מבולבלת, אני רואה את אמא יושבת לה על הכורסה היא בוכה או שאני מדמיינת?! אבל מיד כשעניינו מצטלבות היא משגרת חיוך כזה גדול שמסביר לי את הכל, אני לא יכולה יותר עם ההצגות שלה, שתלך לעשות פוזות על מישהו אחר
“בוקר טוב לך” היא מתעלמת ממה ששנינו היינו עדות לו, היא סוקרת אותי- אולי בגלל התיק אני חושבת
“אני נוסעת לירושלים” אני אומרת בקור מסוים ומביטה על האמא שעד לפני כמה שנים הייתה ממש הגיבורה שלי שתמיד מחייכת גם שקשה ,שתמיד ישירה , היא נהייתה קשה, בלתי ניתנת לחדירה סוגרת את ליבה כ”כ חזק ,מה! מה כבר את מסתירה שם?!
“אבל חשבתי שתשאירי , בעוד כמה ימים יש את הבת מצווש של הנכדה של רבקה ואת יודעת הרי כמה זה חשוב לה!” למה את ממשיכה לשחק?! אני חושבת ומרגישה איך הכעס ממלא אותי
“אני הולכת שם להיפגש עם הרב” אני אומרת בקול אדיש “מה ברכה ? לאן את רצה?” היא קמה בסערה, יש דברים שלעולם לא הבין בה ” די אמא מספיק !” אני צועקת “תפסיקי כבר לשחק, את יכולה להמשיך לחשוב שכולם לא יודעים, את יכולה להמשיך לחיות בסרטים אבל אני לא קונה את החיוכים שלך, כל יום את בוכה עלי” אני אומרת ומביטה על אמא עיניה מתמלאות בדמעות וגבותיה מתכווצות בכאב “תקשיבי לי! כבר דיברנו על זה !! את לא מסכנה את טובה ממשפחה טובה ,את לא צריכה איזה ברכה מסכנה מרב” אני חושקת את שניי ועוצמת חזק את העניים מנסה להשתלט על עצמי ולא לפרוץ בבכי “כיבדתי אותך עד עכשיו- אני צריכה ברכה משהו לא טוב קורה, אני כבר לא ילדה בת 12 כמו שאת זוכרת אותי -אני אשכרה בת 30! ואני ממש לא יודעת מי סיפר לך את השטויות האלה על הרב!” אמרתי בקול חשוק אני פורצת בדמעות לוקחת התיק ויוצאת מהבית בטריקת דלת.
כשכל גופי רועד אני הולכת ברחוב, הראש כואב ,בחילה אני מוחה את הדמעות וממשיכה ללכת ישר, חזק ,אל מקום הרב, נחושה.
החדר שאליו הדריכו אותי להגיע היה מלא בנשים ,עייפות וממורמרות אני מרגישה, כולנו נואשות – אני מחייכת.
התור נמשך נצח, נצח של הרהורים נצח של מחשבות, נצח של דמעות שיורדות בלחש, הוא לא נגמר אני מותשת, אני מרגישה מפוזרת כל כך , הראש טמון בן שתי ידי , הנשימות נעשות איטיות העניים כבדות ולחץ בחזה, האווירה כ”כ מעיקה שכשקוראים לי אני גוררת את עצמי מהשרפרף ונעמדת מאחורי מחיצה, מאחוריה יושב הרב.הראש שלי היה כ”כ כואב שכשהרב מתחיל לשאול אותי אני ממש לא שומעת, האנשים מדובבים אותי והרב מברך “אני מברך אותך שלומית בת משה” ממש אפשר לשמוע את העצב בקולו “שתתחתני ב”ה בזמן עם זיווג משורש נשמתך” עניי מתמלאות דמעות “ותקימו יחד מבית בישראל ותגדלו ילדים שיפרחו ב”ה”
“לאאא!” אני צועקת כ”כ חזק ובוכה ,מתפרקת “לאא” אני אומרת בין הדמעות אני מתיישבת או נופלת (משהו בניהם) על הרצפה ובוכה כל כך בקולשיבבה נשמעת בלי שליטה מגרוני, אנשים ממהרים להביא לי מים, הכל נהיה מבולבל אנשים הולכים, באים, אני שומעת המולה מסביבי הכל נהיה שחור “אני רוצה להתחתן השנה” אני ממלמלת “אני אתחתן השנה” אני צועקת ועניי נעצמות.
כשאני פוקחת עניי שוב אני מלאה בזיעה ואנשים עומדים סביבי ,אני קמה מיד, ומסתכלת לצדדים בבהלה “איפה הרב?” אני שואלת ונכנסת ישר אל החדר שאליו הכניסו אותי מקודם.
“הרב אני רוצה ברכה שזה יקרה השנה!” אני מתפרצת ,הרב שהיה באמצע לימוד סימן לכולם ללכת חוץ מעוזריו הקבועים,”אני לא יכול, אין לי הרגשה טובה שיכול לצאת טוב מהתחייבויות כאלה, להפך אולי רק רע, באמת אני לא יכול, אני מצטער”
“כבודו! אני מתחננת אליך” כולי נסדק, יש שקט כואב “בבקשה” הדמעות זולגות
“אני מברך אותך, אבל אני אומר לך תשימי הרבה צדקה , לא עושים דברים כאלה, רק כי זה נשמע שזה ממש הורס את הנפש שלך” יש שקט ארוך מאוד ” אני מברך אותך שתתחתני עוד השנה” הוא עוצר ונושם ” עם הבחור המיועד לך ב”ה ושתזכו להקים בית בישראל” עניי מתמלאות דמעות של שמחה.
“תודה לך הרב! כ”כ תודה!” אני אומרת ויצאת מהחדר נפעמת כשרעד אוחז בכל אבריי.
—
בתקופה שאחרי, נעניתי לכל הצעה מכל בן , כ”כ האמנתי ברב ובברכה שלו שידעתי שאני רק צריכה לפגוש את בעלי, ושהוא שם מחכה לי.
באמת נפגשתי עם מישהו מדהים, נהוראי.
הכרנו אולי פחות מחודש עד שהחלטנו שזה זה , כולם היו מאושרים, אמא שכבר ממש לא חייכה אלי את אותו החיוך. אבא, שהיה מנסה באופן קבוע לשדך לי אנשים מבית הכנסת. ואני הייתי בעננים! מה שממש לא מתאים לי.
ואני מוצאת את עצמי באותו יום בשבוע באותה שעה על אותה הרכבת נוסעת אל הרב, אבל הפעם אני לא מסתכלת החוצה בעצב , אני מאושרת כמו שלא הייתי מעולם, מה שחיכיתי לו כל חיי יקרה בעוד שבועיים! אני לא יכולה בכלל לתאר את ההרגשה הזאת, שכל גופך רוטט בלי שיטה מרוב התרגשות שהחיוך לא יורד ממך שבועות שלמים.
שאתה מתחתן , באמת מתחתן!!
החתונה הייתה מדהימה! הרגשתי כמו נסיכה! ונהוראי היה מושלם! הייתי מאושרת, תרתי כל המשמעות. חזרנו לשגרה-לפחות חלקינו,לא שכרנו דירה עדיין אז תכננו שנישן בינתיים בדירה שלי בירושלים.
אהבתי את החיים האלה, את כיסוי הראש הצבעוני שממש הביא לי גאווה. אהבתי להתהלך ברחובות לצידו,אהבתי להביט עליו מעזרת הנשים, אהבתי את הטבעת , אהבתי להרגיש סוף סוף נאהבת!
הכנסתי את שתי פרוסות הלחם אל הטוסטר והתקשרתי לבן לפני שעה הוא כבר היה אמור להגיע הביתה ,חייכתי כשהבטתי בפתק שהשאיר על השולחן הבוקר. סיימתי כבר לערוך שולחן ,שעה עברה ועוד אחת, אני דוחקת חזק את המחשבות הרעות, עניי נעוצות בשעון וככל שהזמן עובר כך גם גדלו מספר שיחות הטלפון שלא קיבלו מענה.
אני מרגישה את זה עוד פעם, כאב הראש המסחרר של חוסר האונים, זיעה כמכסה את כל גופי , אוזני קשובות לכל צליל, עניי מביטות בדאגה, כל גופי קפוץ, הדקות מתארכות.
למשמע צעדים מהמדרגות אני קופצת, אבל זה לא הוא.
אני מתיישבת על הרצפה ובוכה, כל גופי רועד, ולפתע צלצול אני קופצת ומתייפחת מול הטלפון, מספר לא מזוהה. אני מנתקת בייאוש . אני משתטחת על הרצפה ,בוכה בשקט, כשנשמע הצלצלצול בפעם השניה גורם לי לקפוץ מהרצפה ולענות במהירות.
“אמא” אני מתייפחת לתוך הטלפון” אמא” אני מחזיקה כ”כ חזק את הטלפון .
“מתוקה שלי ” היא עונה
“לאאא.לאאא, אמא בבקשה לאא.” אני צועקת לתוך השיחה , יודעת שלא יצא מהשיחה הזאת משהו טוב
“בואי הביתה שלומיתי ” היא אומרת וקולה לחוץ. אני מושכת בשערותיי בחוזקה ועוצמת את עניי חזק.
“אמאא הוא מת! אני יודעתת! תגידי לי את זה” אני צועקת תוך בכי פרוץ .יש שתיקה. אני רואה שחור, אני צועקת מפילה דברים, לא שולטת בעצמיי “לאא” אני צועקת וכל גופי רועד בלי שליטה אני שומעת את קולה של אמא בוקע מתוך הטלפון המונח , מנסה להרגיע אותי.
“אני טומנת את ראשי בתוך הכרית “בבקשה מתוקה תקשיבי” אני שומעת את אמא צועקת אל תוך הטלפון ” ביד רועדת אני מרימה את הטלפון ומצמידה אותו חזק אלי , הדמעות לא מפסיקות לזרום .
“מתוקה, ממש לא רציתי לספר לך ככה” אני צועקת מילים לא ברורות .
“נהוראי” היא אומרת ועוצרת. אני בוכה ועוצמת את עניי בחוזקה, “הוא לקח את כל הכסף החתונה וברח”היא שותקת.
גופי מתמלא חלחלה, אני מכווצת את גבותיי, הכול שחור.
***
בסערה רצתי ברחובות, כמי שרודף אחריה רוצח, אחוזת בהלה מחזיקה את ראשי חזק, נותנת לדמעות לזרום ללא מעצורים. והכאב, הכאב הממשי באזור החזה לא מרפה.
הגעתי אל בית מדרש הרב- לקראת ערב,נשים שהיו שם קיבלו אותי. שילכו כבר ממני, רציתי לצעוק לכל עבר אבל הנחתי להם לטפל בי להגיש לי מים וללטף בחום, התפרקתי לא יכולתי עוד נתתי לידיהם לעטוף אותי .
לאחר שעה ישבנו יחד סביב שולחן גדול ,הרב אבא –שהוזעק בזמן שישנתי כנראה ,ואני.
כל השיחה אבא והרב דנו בנושא ואני שתקתי, פני אטומות לא מגלות דבר, עניי מצומצמות ושני סגורות בחוזקה.
***
את נהוראי או שזה לא שמו בכלל, הרב איתר וציווה עליו לתת לי גט. הוא שיחרר אותי בשמחה. על הכסף ויתרתי לא יכולתי לעמוד מולו לראות אותו, שנאתי אותה,בכל לבבי.
שנאה שמעולם לא חוויתי,לא יכולתי להגיד את שמו , להביט בתמונות שלו מחייך כאילו העולם זורח.
שקעתי בדיכאון,כך אמרו הפסיכולוגים.
לא היה אכפת לי מכלום, מעצמי מהסביבה , העולם שלי נמחק, כל החשק שבעולם כבר לא היה, והעניים הכבויות שנשארו עצובות. תמיד.
שלוש שנים עברו, ,של שיחות עם הרבנית,שנים של חוסר אונים,שנים של שנאה עצמית, שנים של טיפולים, דקות לא נגמרות של סבל ,שנים של ששנאה לחיים.
שנים שעברו בלי שחייתי.
כשהפסיכולוגית אומרת שהגענו לשלב האחרון בטיפול אני מתרגשת,אני מתחרפנת בחדר המעוצב הזה ,הוא עושה לי בחילה.
“את צריכה לחזור להיפגש עם איש” היא אומרת, אני מתחלחלת, כבר השלמתי עם העובדה שלחתונה אני לא חוזרת.
“לא, לא. לא זה באמת בסדר לא צריך ,אני לא רואה בנכון כרגע להתחתן” אני אומרת ומחייכת כמה שאני יכולה
“אני לא אסיים אתה הטיפול עד שאת לא נפגשת עם מישהו בלי להתחרפן “היא אומרת ברוגע, שתמיד חירפן אותי.
“אני לא רוצה את הטיפולים הארורים שלך!”אני צועקת
“אני מחויבת להורים שלך- לא לך ולכן אנחנו נמשיך בטיפול” היא אומרת ומחייכת.
כשהרב מחייב אותי להפגש עם תלמיד שלו אני לבסוף נכנעת, באופן מוזר אני מתרגשת ומתארגנת שעתיים לפני, הסריג הלבן עם החצאית הפרחונית הוא לבסוף הבחירה שלי אחר סבב בגדים מיגע.
נריה יורביץ’.
הוא היה מדהים באופן מעצבן, מקשיב מפנים, צדיק נחמד, חייכן.
שעות של שיחות היו לנו, על הנפש ועל החיים.
אהבתי אותו כ”כ בלי ששמתי לב, חיכיתי להודעה שלו כל בוקר,הוא זה שהחזיר לי את החיוך והאור לעניים .
אני מוצאת את עצמי תחת חופה בפעם השנייה , אבל הפעם אני מחייכת בשלווה.
