"אני מסתכלת על ידך הנפוחה המונחת בידי אני מסתכלת על עינך העצומות חסרות הריסים והמרוחות במשחה אני לא מסתכלת על כל הרופאים המסתובבים סביבנו רק בך אני מביטה אני לוחשת לך באוזן מקווה שאתה שומע אבל אתה אינך עונה מחר אומרים לי הרופאים מחר הם מבטיחים"

"רוב האנשים הפסיקו לרקוד והחליפו מבטים זה עם זה. אבל אני? אני המשכתי לרקוד נאחזתי בשיר האחרון לא רציתי לשחרר כי כשהמוזיקה נעצרה חזרתי לקרקע וגם הרגשות שלי חזרו- הפחד השתלט. " כולם לשכב על הרצפה ולחפש מחסה, המסיבה נגמרה" האכזבה מכך שהמסיבה נגמרה היתה יותר מורגשת לי מהאזעקות. האנשים התחילו ללכת וחלקם לרוץ לעבר המכוניות. אני נשארתי במקומי ואז מישהו תפס בזרועי זה היה השכן שלי "בואי הולכים" הלכתי איתו לעבר שאר האנשים שאיתם באתי. ניסינו לצאת מהיציאה לעבר המכוניות אבל היה עומס של אנשים שלא היתה אפשרות להגיע למכונית. נשארנו לשבת מתחת לעץ ולחכות שירגע קצת..ראינו את השבילים של העשן בשמיים מהטילים. השמיים נצבעו בהמון שבילים כאלו זה היה מפחיד ויפה באותו זמן."

"הוא ניצב בקצוות התפורים בין המוגן לסערים עם גבורה חבויה עמוק בכיסים הוא בחר בודאות הכואבת על פני הניסים ועם נשק נחבא בלב הגן על חברים וזרים" ("מדים שקופים" לזכר ענר שפירא הי"ד / מעיין סידר)