לבושים הם במדי בריטים, בתחפושת. מצוידים הם בשפע של להט ותחמושת. מבטם מביט מעלה אל המבצר הרם ומאחוריהם שואג, סוער לו הים.
כמו יודע מה הם מתכננים לעשות. מנסה, בגליו, להזהיר אותם מהעומד לקרות. אך הם אינם נענים להפצרותיו יודעים הם מה הכי חשוב עכשיו. לשחרר את אחיהם השבויים שם ואם אפשר כמה כלניות לקטוף גם. פתיל חומר הנפץ נדלק במהירות וקול הפיצוץ הוא קול החירות.
הנה הם באים, החברים, האחים, משתחלים בזריזות מבין החרכים. וכבר מתחיל לו קרב סוער ועד מהרה כל האזור בוער.
מרבית החברים כבר עברו את החומה, אך הבריטים מגיעים בקריאה רמה תוך מאבק אדיר הם נתפסים, את הדרך למנוסה וחנינה מחפשים. אך הכומתות האדומות אינם מתפשרים. פגעתם בחיילנו, כך הם אומרים. כולם יודעים מה גורלם היה. תהום הגרדום, מוות בתלייה. יש מישהו בשמים, הם מאמינים, הוא אבינו, ואנחנו לו בנים. אז איך זה שהמחיר כה כבד? כל זמנם בעולם ברגע זה אבֵד. במצח נחושה וראש מורם, ניצבים הם בכבוד אל מול גורלם. שירת התקווה מפיהם פורצת, עד אשר נשמתם את כיסא הכבוד מוצאת.
