איפה את?

איפה את?/עדי הלוי

~פלאשבק~

~”מתי נגיע הביתה?” שאלתי את אמא. הייתי כל כך עייפה ולישון במכונית זה לא היה לי כל כך נח. לידי ישבה בר התאומה שלי ומאחורי דניאל אחי הקטן. שניהם מתחילת הנסיעה נרדמו. “עוד רבע שעה אנחנו בבית מתוקה.” הנהנתי והפניתי את ראשי אל החלון, אולי שם יהיה משהו מעניין. חזרנו מביקור אצל סבתא ואבא נשאר בבית עם רוני התינוקת הקטנה. ניסיתי לעצום עיניים ולהירדם. אולי אצליח לחטוף תנומה קטנה. לפתע-  בום!  רעש עצום זעק במוחי  ואז  חושך.

התעוררתי לשקט גמור. כל גופי כאב. פתחתי עיניים ושמתי לב שקשה לי לנשום.

התחלתי לצעוק לאמא שתעזור לי  ואמא לא ענתה.

ניסיתי לקום ממקומי אבל החגורה תקועה. הזזתי את השקית שהייתה לידי ואז ראיתי את אמא. היא לא זזה. סובבתי את ראשי לצד של דניאל, והוא גם היה שרוע על המושב שלו והוא לא זז. המשכתי לחפש בעיניי את בר, איפה בר? ניסיתי לפתוח שוב את החגורה בכוח והצלחתי. השתחררתי ממנה במהירות וזחלתי למושב של בר,

והיא לא הייתה שם.~              

נגיעה קלה בידי הקפיצה אותי. שמתי לב שעיניי דומעות וגופי רועד ללא שליטה. ליידי עמדה אימי והסתכלה עליי במבט מבין. “שוב חלמת על זה?”  הנהנתי. היא העבירה את ידה בשיערי. עברו כבר עשר שנים מאז התאונה ועדיין לא התאוששתי. אימי לא אמרה מילה. רק עיניה חדרו עמוק לעיניי וליטפו את הכאב. “הכל בסדר, הכל עכשיו בסדר.., את רוצה ללכת היום ללימודים?” הנהנתי משכתי את השמיכה מעליי וקמתי על הרגליים להראות שאני בסדר. אני לא רוצה שאמא שלי תגיד שאני לא אלך ללימודים בשביל “לתת לנפש שלי להירגע” כי יש לי מבחן במתמטיקה ואותו אני פחות מעדיפה לפספס. “אני חושבת שעדיף שלא תלכי היום ללימודים. את צריכה להירגע קצת” אני כל כך טובה בזה. ידעתי שהיא תגיד. “אל תדאגי אמא אני בסדר זה עבר לי, אני מרגישה בסדר…” עניתי לה במהירות. היא חייכה חיוך קטן ויצאה מהחדר. אני מבינה את הדאגה של אמא שלי. מאז שבר הלכה, התעקשתי להשאיר את כל החפצים שלה ואת כל הבגדים שלה ואפילו המיטה שלה נשארה באותה פינה בחדר שלא הסכמתי שיזיזו. לבר טוב איפה שהיא נמצאת. אני בטוחה. סיימתי להתארגן ויצאתי לכיוון בית הספר במהירות.

                                                      !!!!!!

שיעור לשון הוא שיעור מעצבן. גלגלתי את העט שלי מצד לצד על השולחן. כמה בנות שלחו אלי מבטים כועסים. לא התייחסתי והמשכתי לגלגל. המורה נתנה משימת כתיבה ואני לא יודעת מאיפה להתחיל. גם הנושא מאוד הפריע לי. לא הבנתי מה אפשר לכתוב על “האם לדעתי צריך לאפשר לנערים בגיל יותר צעיר לעשות רישיון. אני בטוחה שכל הכיתה רשמה שצריך כי מי לא רוצה רישיון? אני. אפשר להסתדר מצוין באוטובוסים אבל רישיון לא בזמן הקרוב. בחורים צעירים מידיי לא צריכים רישיון כל כך מוקדם אני אפילו חושבת שצריך שישנו לגיל שלושים. צעירים עושים כל חמש דקות תאונות. וגם הצעיר החמוד שלנו.

טוב אני חושבת שיש לי מה לכתוב.

                                                          !!!!!!

מדדתי בפעם העשירית את השמלה הוורודה עם הפרחים. התלבטתי אם היא באמת נראית עליי טוב או שזה פשוט המוח משקר כי אין לו כח עוד למדוד עוד בגדים ולחשוב שהם מכוערים. לבסוף, החלטתי לקנות אותה. וכמובן שקניתי שתיים. אחת גם בשביל בר. מסע הקניות לכבוד בר המצווה של דניאל הן מסע לא פשוט בכלל. לרוני היה יותר קל למצוא כי זו החלטה של אמא, ולדניאל פשוט למצוא חליפה במידה שלו ונגמר הסיפור. אבל בשבילי הוא רק התחיל. גררתי את אחים שלי ואמא בשבע חנויות כדי למצוא את השמלה המושלמת. אמא שלי כבר בחנות השנייה התייאשה וכשהחלטתי על השמלה הוורודה לא היה אכפת לה מה היא חושבת עליה וישר קנתה. רוני אמרה שאני נראית איתה כמו ילדה בת שש. לחזור עשר שנים אחורה לגיל שש? גיל שש הוא גיל מאוד מיוחד. שנה עמוסה בחוויות. תאונה, דניאל ואמא כמעט מתים ובנס חוזרים לחיים, בר, גם היא הייתה חלק משמעותי בשנה הזו. גיל שש. גיל מהנה במיוחד. הגיל ששינה את החיים שלי. דווקא המשפט של רוני עוד יותר עודד אותי לבחור בשמלה הוורודה והחששות שלי לגביה נעלמו לחלוטין.  

!!!!!!

מחר הוא יום הולדתי ה-17. כמובן שארגנתי הפקה שלמה כי: כמה פעמים כבר חוגגים יום הולדת 17?  “פעם אחת כמו כל יום הולדת בשנה” צעק לי דניאל בתגובה. דניאל הוא ילד מקסים. פרט קטן- שכחתי שאני מדברת בקול.. בפעם הבאה כדאי שאזכור לנצור משפטים מסוג האופי שלי כי עדיף לא לשחרר אותם לעולם. טוב להם במוח שלי הוא בית מצוין. אבל עכשיו ברצינות, כל יום הולדת חשוב לי אבל השנה הולך לקרות משהו מיוחד. משהו שלא יכול היה לקרות בפעמים הקודמות. עד שהצלחתי לקבל אישור שהדבר הזה יצא לפועל לקח הרבה מאוד זמן. וזה סוף סוף הצליח. יצאתי מהמכונית בריצה לכיוון בית החולים. עברתי בין המסדרונות עד שהגעתי לאיפה שרציתי. נכנסתי לחדר בשקט, וראיתי אותה. היא ישנה. התיישבתי בכיסא הקבוע שלי ונגעתי קלות בידה. היא התעוררה, הסתכלה עליי וחייכה. “היום זה קורה” “היום את סוף סוף באה” מילמלתי בהתרגשות. נזכרתי בדברי הרופאים לגביה שאמרו שבר לא תוכל לקום מהמיטה אף פעם, ובר לא תדבר טוב אף פעם, ובר ובר. ועכשיו, זה קורה. בפעם הראשונה מגיל שש בר ואני נחגוג ביחד את יום ההולדת. יום ההולדת המשותף של שתינו. הפגיעה של בר הייתה הכי קשה. נכנסה בנו מכונית של צעיר שיכור והמכונית שלנו התהפכה. במהלך ההיפוך בר עפה מהחלון שהיה פתוח. היא נפגעה קשה. היה לה שיתוק בכל הגוף והיא לא הצליחה להזיז את הפה ולדבר. עכשיו, אמנם היא תגיע בשכיבה אבל זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי עכשיו בחיים. שבר תהיה לפחות היום, בבית. במשך כל הנסיעה הביתה כל כך התרגשתי שאנחנו משפחה שלמה במכונית.

כשהגענו אבא השכיב את בר במיטה שלה שסידרתי וקישטתי כל השנים האלה במיוחד בשבילה כשתגיע. הלבשתי אותה בשמלה שקניתי לה בקניות לאירוע בר המצווה של דניאל שלא הצלחתי שהיא תגיע, ולבשתי את שלי גם. “עכשיו אנחנו תאומות תאומות” אמרתי וצחקתי. לפתע הבחנתי בדמעה בין עיניה. התיישבתי לידה ואמרתי לה בקול בוכה: “זה היום המאושר בחיי… תודה בר…” הורדתי את ראשי עליה ובכיתי חרש כשלפתע שמעתי לחישה מגומגמת:

“ת ו ד ה  ל ך  ד ר י ה”

עד כמה אהבת את היצירה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.