תמיד הייתי בן אדם מוחצן.

פעם הייתי זורקת החוצה את האישיות שלי. בונה את עצמי מזכוכית.
וכל מי שבסביבה זוכה לראות מי אני מבפנים.
ואז התחלתי לבנות חומות. להיות מאופקת.
התבגרתי.
קצת מהר מדי, אולי.
ולא זרקתי החוצה את האופי.
אבל מעולם לא הסתרתי אותו.
בניתי קירות.
אבל תמיד בניתי גם דלת.
ומי שרוצה – מוזמן פשוט לפתוח אותה.
וכשאני עצמי רוצה לפתוח משהו – אני פשוט מוציאה אותו החוצה.
ומי שלא רוצה – שימשיך ללכת.
אבל אני עדיין בן אדם מוחצן.

את נעלת את עצמך.
הסתתרת מאחורי מנעול ובריח.
התמודדת לבד מול האמת שלך.
וזה לא מה שנכון לעשות. ולאט לאט הבנת את זה.
אבל לא יישמת את זה.
והתחלת להיות קנאית לגבי הפרטיות שלך.
וכל מי שניסה להיכנס, זכה בטריקת דלת כואבת.
האמת שרק את ידעת, היא זו שהובילה אותך לכתוב.
אבל כשהיה מי שניסה שוב ושוב להיכנס – לא להציץ דרך החלונות, אלא רק להיכנס –
את התרככת.
והתחלת לשבור את הקירות.
סדקים סדקים בכל פעם.
זה היה קשה.
אבל בסוף פתחת לי את הדלת, ונתת לי להיכנס פנימה.
ובשלב מאוחר יותר, אפילו יצאת החוצה.
וכן, לא בנית את עצמך מזכוכית,
ועוד לא שברת את הקירות
אבל הדלת גדלה יותר, והמנעולים נשכחו.
למדת להיפתח.
והנה את היום.
הו כן, הדלת סגורה. אבל זה לא בלתי אפשרי לפתוח אותה.
וזה מה שהופך אותך ל *אנושית*. עד כמה שזה קשה.

הכל זיוף.
אלה לא באמת קירות.
הם לא חזקים.
הם נשברים.
והם מסתירים את הכל.
את מה שנכון.
זכוכית שחורה. מבחוץ.
אז אני נשברת.
וגם את.
ושתינו מרימות אחת את השנייה מבין השברים.

ואני נפגעת. רק שאני ממשיכה לעמוד. את נותנת לזה לאכול אותך.

אנחנו נבנות מחדש. יציבות.
בלי דלת.
ובלי חומה.
ככה, חשופות.
פגיעות.
חופשיות,
מהאחיזה של עצמנו.
ובכל משב רוח, לעיתים רועדות ולעיתים נופלות.
את חזקה.
ויום אחד את תעמדי ניצבת, מתריסה.
אני אחייך אולי.
יום אחד.

ופשוט –
נהיה.
בלי חומות.
בלי שקרים.
נראות לעיניי כל.
וסוף סוף רואות.

הרחק מההתכנסות.
בחוץ.
תמיד הייתי בן אדם מוחצן.

אבל החומות יהיו.

יש דברים שלא יירפאו לעולם.
ויש דברים שלא משתנים לעולם.

מעולם, אבל מעולם, לא נמנעתי מהאמת.

2 תגובות
  1. קרן הגב

    נילי את כותבת כל כך יפה! התרגשתי מהמילים….(הזכירו לי את אמך). תמשיכי לכתוב ולשפוך את הלב!

    דרג
  2. אורי הגב

    שיר מרגש ועוצמתי!!! כותבת מעלפתת

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן