בן של יורם

הוא ישב על הסלע, מביט בגלים הגועשים ובענני הסערה שמעל הים, דווקא היום כשהוא כל כך צריך אותו, הים מזעיף לו פנים. האם היה עליו לסרב?

כשהיא ניגשה אליו ועיניה מלאות דמעות, נאלם דום; וכששאלה אותו את אותה שאלה, ליבו זעק.

“אדם, אני יכולה לעבוד בקצבייה?”

הוא ידע שסבו יכעס מאוד, הוא שונא את הילדה, והוא ידע שלא יהיה להם רווח ממנה, הרי היא נערה. אך בכל זאת הסכים. הוא חזק, בבוקר יעבוד בקצבייה ובערבים יוכל להתפרנס מעבודת סבלות בנמל בזמן שהיא מוכרת בחנות את הבשר שחתך, וגם יצמצמו בהוצאות, על כל צרה שלא תבוא. הוא יכול להסתדר, הוא יסתדר. היא לא. את סבא ירגיע עם הדגים שיעלו בחכתו בעוד רגעים ספורים ומחר ילך לנמל לחפש עבודה, הכל יהיה בסדר.

למה בכלל הסכים לקבל אותה לחנות? הוא לא יודע, הוא משער שזה בגלל העיניים המתחננות שהביטו אליו מהפנים שכה אהב. כשנכנסה לחנות צולעת ברגלה הימנית הוא נשך את שפתו בכעס, הוא ידע שזה מה שיקרה. הוא דאג לה, מיום ליום נעשתה רזה יותר, פניה כחושות וגפיה חלשים, ‘היא לא יכולה להמשיך לעבוד בנמל’ זו הייתה מחשבתו הראשונה, הוא תמיד אמר לה – זו עבודה של גברים. הוא שנא כשעבדה שם במקום אביה, שנא כשלבשה עליה את בגדיו, כובע הקסקט השחור והמגפיים הגדולים, שנא לשמוע את הסבלים האחרים צועקים לה פקודות בערבית, בחשבם שזהו אותו יהודי שיכור שעבד שם במשך שנים, ועוד יותר שנא כשעברה על פני החנות בשעה מאוחרת של הערב, בגדיה רטובים, שיערה שולח את חוטיו השחורים מבעד לכובעה וגבה כפוף.

אולי היה עליו להגיב בשלילה, ללכת לביתו הישן לזרוק את כל בקבוקי האלכוהול הארורים ולהבטיח לה שמחר אבא ילך לעבודה. כבר כמה שנים שהיא ככה, נושאת את עולו של יורם עליה, אבל זו אשמתה, כשאמא מתה היא הייתה צריכה לבחור בסבא.

הוא קם ממקומו וניגש לים , הלה הגיב בזרועות פתוחות אך הרוח דחקה אותו בחזרה לחוף. כן, הוא היה צריך לסרב.

עד כמה אהבת את היצירה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.