הדמעות נפלו ברכות על השולחן, גדולות ושקופות… או לפחות ככה טל חשבה, כי אפילו  אותן היא לא ראתה. גם את השולחן שבוודאי נרטב מהדמעות היא לא ראתה. היא אף פעם לא ראתה, גם עכשיו היא לא רואה. ובעתיד? רק כשקרן תהפוך להיות מתחשבת היא תראה, מה שאומר שהיא אף פעם לא תראה… טל הרגישה שהיא לא יכולה יותר, כמה היא מסוגלת לספוג? היא קמה ממקומה וכשלה בדרכה לדלת באפילה שתמיד עוטפת אותה. בליבה היא החליטה שאת מקל הנחייה היא לא תיקח- קרן סתם תצחק עליה, והיא יודעת בערך את הדרך… לפתע טל שמעה לחישות, ואחר כך צחוק מלגלג ושמח לאיד שהיא זיהתה ששייך לקרן, והיא חששה ומיהרה לצאת מהכיתה. לפתע הרגישה רגל שמכשילה ומפילה אותה לקרקע. זה כאב נורא! היא כבר לא שלטה בדמעותיה אלא נתנה להן דרור, והן זלגו בחופשיות על פניה. היא שמעה צחוק שמתפשט לאט לאט עד שנוצר מצב שבו היא הייתה בטוחה שכל הכיתה צוחקת. היא ניסתה לקום, אבל לא ידעה לאן… הנפילה גרמה לה לאבד את "חוש הכיוון" שלה, והיא לא ידעה איפה הדלת או מקום הישיבה שלה, מכיוון שלא ראתה כלום בחושך הנורא שליווה אותה תמיד בלי להרפות לרגע. היא קמה בזהירות וגיששה בידיה בניסיון לאתר משהו שיאפשר לה לדעת היכן היא נמצאת, ולנווט לדלת. הצחוק של כולם רק גבר, וקרן אמרה בלעג:"את יודעת שאת נראית כמו קוף עקום, נכון?" הבכי של טל רק גבר והיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה חוץ מלעמוד ולא לעשות כלום. טל לא יכלה להפסיק לשאול את עצמה:"למה היא עושה לי את זה? מה עשיתי לה? הרי לא עשיתי לה כלום, ובלי שום סיבה היא לא מפסיקה לפגוע בי?! וחוץ מזה, מה אני אמורה לעשות עכשיו? לעמוד בלי לזוז עד שהמורה תבוא, רק כי אין לי מושג איפה הדלת ואני לא רוצה להיתקע במשהו וליפול?" לפתע היא הרגישה יד עדינה שנוטלת את ידה שלה, ומובילה אותה, היא אפילו לא ידעה לאן, ושוב כמו תמיד היא התעצבנה על זה שעיניה לא רואות כלום. קול גבוה ומעט צרוד שאל אותה לאן היא צריכה להגיע. בקול שעדיין רעד מבכי היא אמרה: "לשירותים" ופלטה יבבת בכי נוספת. "אין בעיה, בואי אני אוביל אותך" אמרה בעלת היד העדינה והקול הגבוה והצרוד. "מי את?" שאלה טל בין יפחת בכי אחת לשנייה. טל לא שמעה כלום, וחזרה על שאלתה פעם נוספת בקול רם יותר. כאשר עדיין לא שמעה כלום הניחה שהיא לא רוצה לומר לה מי היא. טל הלכה לאן שבעלת היד העדינה (היא קראה לה בינה לבין עצמה- המלאכית…)  הובילה אותה. שוב נשמע קולה של "המלאכית": "את רוצה שאני אביא לך את מקל הנחייה שלך?" "כן, תודה אני ממש אשמח…" ענתה טל "אני אמנם יודעת לנווט בכוחות עצמי כשאני יודעת היכן אני נמצאת, אבל לצערי יש חשש שקרן תחליט שוב להפיל אותי, ואז אני לא אדע איפה אני!" אמרה טל בשנאה. "אין בעיה" אמרה "המלאכית" בקול קצת מוזר. "שנייה אני אביא לך, חכי פה. טוב? דרך אגב אנחנו במסדרון… הנה את יכולה להישען על הקיר." טל נשענה על הקיר ותמהה בליבה: "מי זו ה"מלאכית"?, למה היא לא רוצה לומר לי מי היא? ושאלת השאלות- ומדוע היא כל כך עוזרת לי? ועוד אחרי שכבר 6 שנים וקצת, קרן צוחקת עלי ואף אחד לא פוצה פה…" היא הרגישה חסרת אונים לחלוטין באפילה ובחושך התמידי, ללא שום נקודת אור לא בחוץ בחיי היומיום ולא בפנים בתוך הלב. לפתע היא קלטה את משמעות היותה עיוורת בצורה החדה והברורה ביותר על כל צדדיה הרעים: "אני לא רואה, ולעולם לא אראה. אני אף פעם לא אראה את כל נפלאות הבריאה, את השמים הצלולים, את הדשא הרענן, את האוקיינוסים הבוהקים, את הזריחות והשקיעות המפעימות, את משפחתי שכל כך תומכת בי, אפילו את עצמי אני אף פעם לא אראה! לעולם לא אדע איך נראים כל הדברים שקיימים, אלא רק את שמם. פשוט כלום! אני לעולם לא אדע מה זה כחול, ומה זה ורוד, מה הצורה של הפרחים השונים, או מה זה רגל. כולם יכולים לעבוד עלי, לשקר וללעוג לי. תמיד יהיו לי קשיים, אם בלהקים משפחה אם בלהתקבל לעבודה, אם בלהכיר אנשים, בלחצות את הכביש ואם בכלל לחיות! לא תמיד יהיה מי שיבוא ויתמוך בי מאחור, בסופו של דבר יגיע רגע האמת, בו אאלץ להתמודד לבדי ביחד עם הנכות, בלי תירוצים". הדמעות לא איחרו לבוא אחרי המחשבה הזו, אך אלה לא היו דמעות על הקשיים שעוברים עליה עכשיו. אלא דמעות על משהו שהוחמץ שלא באשמתה, על משהו שלעולם לא תקבל, על מתנה שרוב האנשים מקבלים והיא- לא קיבלה, על כל מה שהיא הפסידה בעבר, על מה שהיא מפסידה עכשיו, ועל כל מה שהיא תפסיד בעתיד. טל מצאה את עצמה יושבת על הרצפה ובוכה, בכי ללא שליטה ויכולת להפסיק. לפתע היא שמעה משהו שגרם לה להפסיק לבכות. היא שמעה קריאות חלושות לעזרה שגוועו לאחר כמה שניות. השתררה דממה שגרמה לליבה של טל לפעום במהירות… היא ניסתה לשמוע עוד משהו, אך נסיונה לא העלה פרי. בזמן שטל נגבה את דמעותיה וניסתה להחליט אם היא דמיינה את הצעקות או לא, היא שוב שמעה צעקות- אך הפעם ברורות וארוכות יותר. היא הניחה את ידה על ליבה והלמות ליבה הוכיחו לה שללא ספק הצעקות אמיתיות. היא נסתה להבין מאיפה הצעקות באות, והזיזה את ראשה מצד לצד על מנת לקלוט מהיכן הצעקות. לפתע ולהפתעתה המוחלטת בנוסף לצעקות ולקריאות שהתחזקו- היא גם הריחה משהו מוזר. לריח שאותו הריחה היה ריח מוזר וחריף, מין ריח של משהו נשרף. טל החליטה שאין ברירה- ה"מלאכית" נעלמה, היא שומעת קריאות מוזרות ומריחה ריח שרוף היא חייבת לברר מה קורה! היא נעמדה בזהירות והחליטה קודם כל לגשש לעבר לכיתה כדי להביא את מקל הנחייה. בנוסף היא החליטה לצאת מנקודת הנחה שה"מלאכית" דיברה אמת, והיא באמת במסדרון- ולנסות למצוא את הדרך לכיתה. לפתע טל נזכרה במשהו שאמה אמרה לה לפני שנה במבטאה הצרפתי ובקולה החם: "טלוש, אני יודעת שזה להיות לך קשה להיות עיורת, אבל אני לדעת שאת יכולה לעשות הכול!" טל חייכה לעצמה וליבה התמלא במעט תקווה שתצליח בסופו של דבר לברר מה קורה פה… אך תקוותה דעכה כמעט באותה השנייה שבה צצה מפני שלפתע היא הריחה את הריח השרוף בעוצמה חזקה יותר ממה שהריחה אי פעם בחייה ושמעה צעקות, אבל לא של בקשת עזרה אלה של כאב ופחד. ואז נשמע קול נוסף: מין אזעקה אבל לא של טילים אלא יותר דומה לאזעקה של אמבולנס… ליבה של טל הלם בפראות ובראשה עלתה מחשבה מפחידה:"אולי- לא לא זה לא יכול להיות! אבל אולי- יש שריפה? ו- האזעקה היא של גלאי העשן?" ככל שחשבה על זה יותר זה נשמע לה יותר ויותר לא הגיוני, ויותר ויותר מתאים לעובדות שבידייה… טל לא ידעה מה להחליט, ולבסוף הכריעה אפילו שלא הייתה בטוחה בצדקתה:"אני אברר מה קורה ומבחינתי אם יש שריפה אני אעזור ללכודים ואזעיק מכבי אש. ומבחינתי שאחר כך יתברר שלא היתה שריפה וזה סתם "על האש" ושקרן תצחק עלי- אני אעשה מה שצריך, וזה מה שצריך לעשות!" היא התקרבה לכיוון שממנו בא הריח, ולאחר כמה דקות היא הרגישה ממש עשן שעובר על פניה ומגיע לאפה. בלי להסס לשנייה היא הרימה מעט את חולצתה ,סתמה את אפה והמשיכה להתקדם. ככל שהמשיכה לצעוד היא גם הרגישה בחום שהולך וגובר- מה שגרם לה להבין שבאמת יש שריפה! בעודה מתקדמת בצעדים מדודים וזהירים, התחיל לזרום אל ליבה פחד וחשש. היא ידעה היטב ששריפה זה מסוכן לכולם, אך לה זה יותר מסוכן מכיוון שהיא לא רואה את הלהבות! לפתע נשמעה צווחה חדה מול טל ש"הקפיצה" אותה. ואז קריאות:"טל!, טל! תעזרי לנו! הצילו! טלללללללללללללללל!" טל צעקה בחזרה חרף חששה שתשמע צחוק לועג:"אתם לכודים בשריפה?" "כןןןןןןןןןןן!!!" נשמעה הצעקה ממולה.  טל חשבה בקדחתנות:"יש שריפה!, יש שריפה!, מה לעשות?" "הו כן!, אזעיק עזרה!" היא חשבה, "זה הפתרון!" היא הכניסה בביטחון את ידה לכיס הג'ינס שבחצאיתה, ובינתיים נשמעו שוב צעקות מכיוון השריפה:"נווווו!, תעשי משהו! הלהבות כמעט נוגעות בי!" "רגע, רגע…" היא מלמלה ולשמחתה הרבה היא הרגישה את מגעו המוכר של הטלפון שלה. היא שלפה אותו בתנועה חלקה וחייגה בכפתורי כתב הברייל 102. כעבור כמה שניות נשמעה תשובה:"תחנת מכבי האש שלום." טל נשמה עמוק ואמרה:

– "שלום, אני נמצאת בבית הספר "חן" ויש כאן שריפה, אנשים לכודים! תוכלו לבוא כמה שיותר מהר?"

-"אנחנו תמיד באים כמה שיותר מהר. אני שולח מייד צוות. איפה בדיוק השריפה?"

-"אני לא ממש יודעת…"

-"טוב" נבוא כמה שיותר מהר להתראו-…"

-"רגע! רגע! יש משהו שאני יכולה לעשות עד שתבואו? אני לא לכודה…"

-"להשפריץ מים על מוקד השריפה רק אם זה לא מסכן אותך כלל!"

-"תודה!"

השיחה התנתקה וטל שאלה בצעקה את מי שמולה:"איפה מוקד השריפה?"  "בין שתי שולחנות" ענתה מישהי בקול מוכר מידי- היה זה הקול של קרן! טל התעלמה מהעובדה ושאלה:"בין איזה שתי שולחנות בדיוק?" "השולחן השני בטור ב' והשולחן השני בטור ג'. אה, רגע- בעצם: שנייה, הו כן! זה לא השולחן השני אלא השלישי בטור ג'!" ענתה קרן. "יש דרך להגיע לשם בלי להסתכן?" שאלה טל. "בלי להסתכן?.אממ מפה- לא, מפה- ברור שלא, זה סכנת נפשות! גם מפה לא…מצטערת, אני לא רואה דרך…" טל נשמה עמוק ואמרה:"אולי מלמעלה?" "כן! יש דרך מלמעלה מהשולחן של המורה! מהר, תלכי אליו!" "איפה הוא נמצא?" שאלה טל. "מולך!" טל נשמה עמוק- אך מייד פרצה בשיעול. היא התחילה להתקדם וצעקה:"תכווני אותי לשולחן!" היא התקדמה באיטיות וחשה כיצד החום עולה לרמה כמעט בלתי נסבלת, ושמעה תוך כדי צעקות של: "ימינה, שמאלה, ישר" שהיא פעלה על פיהם. לבסוף טל שמעה את הקריאה המיוחלת:"הגעת! אם תמתחי את ידייך תגעי בשולחן…" היא שלחה את ידיה והרגישה משהו קשה (כנראה השולחן) היא שמה עליו את ידיה, אימצה את שרירייה ונתלתה עליו. לאט לאט ובמאמץ לא קטן היא התרוממה, עד שהגיעה למצב של ישיבה על השולחן. היא נעמדה בזהירות, ומייד מיששה את צד תיקה, שם היה בקבוק המים שלה. היא הצליחה לשלוף אותו באותו רגע הרגישה שהוא מלא רק עד החצי… היא שאלה:"לאיזה כיוון אני צריכה לכוון את הבקבוק?" "את מתכוונת ל- להשפריץ מים על ה-שריפה??" טל אפילו לא ענתה אלה צעקה שוב:"לאיזה כיוון אני צריכה לכוון את הבקבוק?" "קצת ימינה- לא לא זה יותר מידי! טיפ טיפה שמאלה… הנה! אל תזיזי את היד!  בעצם תעלי טיפה את הבקבוק… בדיוק! עעכשיו לא ללזוז- תשפכי!" לפתע טל קלטה:"הבקבוק סגור!" היא חייכה לעצמה חיוך מריר והזיזה את ידה על מנת לפתוח  את הבקבוק. "מה את עושה?? למה את לא שופכת את המים? את חייבת להזדרז, כולם כאן כבר התעלפו אני היחידה שנשארה ערה- ולא לעוד הרבה זמן…" טל השתעלה ואמרה:"הבקבוק סגור." נשמעה אנחה כבידה ואז צווחת בהלה:"הצילו האש עוד שנייה נוגעת בי…" ואז  כמה שיעולים ו-דממה!" טל נבהלה ושאלה שוב ושוב:"לאן לכוון, לאן לכוון?" אולם לא נשמע כלום. טל החליטה לא לחשוב מה זה אומר אלא להתרכז בבקבוק שבידה. היא התלבטה האם לשפוך מים לעבר המקום שממנו בא הקול או לעבר (בערך- לפי מה שהיא תזכור…) מוקד השריפה. היא נזכרה במה שאמר לה הכבאי והבינה שיותר יועיל לכוון את המים למוקד… היא נסתה לכוון לאיפה שזכרה ולשחזר את מה שהיא עשתה וקרן אמרה לה לעשות. היא הזיזה את ידה ימינה ושמאלה, אך לא ידעה לאן לכוון. לבסוף היא החליטה לנסות להשפריץ לאיפה ש"חוש הכיוון" שלה יגיד לה. היא הזיזה מעט את ידה ואז התמקדה על נקודה מסוימת, ושפכה את כל הבקבוק. לא נשמע שום קול או סימן שמשהו התרחש. לפתע היא הרגישה יד חזקה שמחזיקה אותה ומעבירה אותה לאיפה שהוא… ואז נשמע גם קול– "כל הכבוד ילדה, אבל עכשיו את צריכה להתרחק מהאש". לפני שהספיקה לחשוב העמידו אותה ואז קול אחר אמר לה:"הישארי פה!" מאז הכל קרה במהירות, והיא זוכרת מה שקרה במעורפל… היא זכרה שנשמע קולה של המנהלת שאמר:"כל הכבוד! אל תדאגי הכבאי שהוציא אותך עכשיו מכבה את השריפה" היא זכרה חיבוק חזק של אמא. היא זכרה ששמו אותה באוטו והיא נסעה לביתה. היא זכרה שנשכבה במיטה לאחר שהתקלחה מקלחת ארוכה….

   .

כעבור שנה:

קטע מיומנה של טל:

יומני היקר, אתה לא תאמין מה קרה לי היום! אני הלכתי בחצר בית הספר ביחד עם קרן (החברה הכי טובה שלי, שמאז השריפה, והגילוי שבזכות זה שאני עיוורת הצלחתי להציל אותם… {החושים האחרים שלי התחדדו וככה אני שמעתי את הצעקות לעזרה, והרחתי את הריח של העשן.} היא הפכה להיות נחמדה ומתחשבת.) ובקיצור, היא אמרה לי משהו מפתיע מאוד…:

-תגידי טל, את זוכרת את הילדה שהביאה אותך למסדרון ולא אמרה לך מי היא?

-בטח!

-ואת יודעת מי זאת?

-לא. הלוואי והייתי יודעת…

-אני יודעת.

-מה??????????

-כן… רוצה לדעת מי?

-זו לא שאלה נכון?

-טוב- אז זאת הייתה-…

-נוווווווווו

-טוב, טוב… זאת הייתה אני.

-שקרנית! אני לא מאמינה לך!

-אז כדאי לך להתחיל להאמין… אני ראיתי אותך אז עומדת בכיתה חסרת אונים, ופתאום משהו בי התחיל לרחם עלייך. אז ניגשתי אלייך שיניתי את קולי כמו שלמדתי בחוג דרמה, ועזרתי לך. כששאלת אותי מי אני לא עניתי לך מאותה סיבה ששיניתי את קולי: התביישתי ממך.

סוף!!!

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
12 תגובות
  1. שירה הגב

    אאיזה סיפור מושלםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

    דרג
  2. הדסה קריגר הגב

    שירה,
    הסיפור שלך מוששללללםםםםם!
    אם לא תהיי סופרת, חבל…

    דרג
  3. נירי הגב

    מהמם!! ממש אפשר להתחבר למה מרגישה.. סיפור מרתק

    דרג
  4. חנה אילן הגב

    הסיפור שלך מהמם
    יש לך כישרון אדיר

    דרג
  5. רננה הגב

    מושלםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!

    דרג
  6. יסכה דנינו הגב

    שירה!
    סיפור מהמם בטירוף!!!!!!!!!!!!!!

    דרג
  7. מישהי (יסכה חיה דנינו) הגב

    גוז סיפור יפה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    דרג
  8. יעל איזנבך הגב

    שירההההה סיפור מהמםםם

    דרג
  9. שירה עוזיאל הגב

    תודה רבה לכל המדרגות והמחמאות….

    דרג
  10. שירה עוזיאל הגב

    תודה רבה לכל המדרגות והמחמאות!…

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן