זה היה היום הראשון של חופשת הקיץ. אני וליה עמדנו בכניסה ל"מחנה סיימון" שבאופן מאוד מוזר היה קצת חשוך. נכנסנו דרך השערים החורקים וברגע שהסתכלנו מסביב, הבנו שאנחנו לבד, המחנה היה שומם.

"זה מוזר" ליה אמרה ואני הסכמתי אתה, אחרי הכול זה בחיים לא קרה לנו (ואנחנו באים כל שנה למחנה הזה בערך מגיל 10). "רוצה להסתובב במחנה ולראות אולי יש פה מישהו?" שאלתי. "אוקיי". אז התחלנו להתקדם לעבר חדר האוכל, חשבנו ששם הכי טוב להתחיל. המחנה היה נראה כמו תמיד, עשרים ביתנים מצד שמאל וחדר האוכל מצד ימין. ביניהם היה מרחב גדול של דשא וספסלים. בקצה המחנה עמד הבית הגדול, שכמו כל בית גדול במחנה הוא היה קריפי. בקיצור אני וליה נכנסנו בדלתות הגדולות של חדר האוכל, הדלקנו את האור והתחלנו לחפש אנשים.

אחרי בערך שתי דקות שמענו רעש שמגיע מהמטבח אז התקדמנו לכיוונו. כשהגענו ראינו את עילי. "מה אתה עושה פה?" שאלתי, עדיין בשוק שזה היה הוא. "מה זאת אומרת מה אני עושה פה? מה אתה חושב שאתה הילד היחיד בעולם שמגיע למחנה הזה?" הוא אמר בקולו הציני. "פשוט חשבתי שאתה עדיין בשליחות. למה לא אמרת לי שחזרת?". "רציתי להפתיע את החבר הכי טוב שלי, מה אסור לי?" הוא עוד פעם השתמש בקול הציני הזה שלו. "אני שמח שאתה כאן" אמרתי בקול רגוע יותר. אני ועילי התחבקנו חיבוק גברי כזה והתחלנו להתעדכן, עד שליה עצרה אותנו ואמרה "חברה, יש לנו משהו יותר חשוב לעשות עכשיו מלהתעדכן". עילי הסתכל עליה עם חיוך "כמו מה?". היא הסתכלה עליו כאילו היא חושבת 'איזה דביל' ואמרה "אממ, אני חושבת שגם אתה שמתה לב שאין פה אף אחד!".

עלי עשה את עצמו נבהל טיפה ואז אמר "בסדר, בסדר תרגיעי, וכן שמתי לב שאין פה אף אחד. אה, ואם את רוצה לדעת ראיתי כמה ילדים הולכים לכיוון היער". ליה נראתה מופתעת "אז למה לא אמרת!?" עילי עשה את הפרצוף התמים שלו "כי לא שאלת". אלוהים, אני כבר לא יודע מה לעשות אם השתיים האלה, בבקשה, אני צריך עזרה! "אז רוצים ללכת לחקור מה קורה כאן?". ישר כשאמרתי את זה ליה נהייתה חיוורת. הרגשתי כאילו היא מפחדת, וליה אף פעם לא מפחדת. "ליה את בסדר?" שאלתי. "כן, כן, הכול טוב" היא אמרה במהירות, וכמובן שהבנתי שהיא משקרת. "את משקרת לי" אמרתי. "לא אני לא" היא אמרה בפרצוף כועס. "את כן. אני יודע מתי את משקרת ומתי את לא, ועכשיו את משקרת". "טוב בסדר תפסת אותי, אני מפחדת!" ליה אמרה בקול כועס והייתה לי הרגשה שהיא נהייתה חיוורת יותר. "או-מיי-גאד, ליה היישק-מפחדת, אני-בשוק!" אוי אלוהים, העילי הזה. אני בחיים לא אבין מה עובר לו בראש. "תרגיע, לכולם מותר לפחד, גם לליה" אמרתי, בניסיון להרגיע את ליה כי עכשיו הפרצוף שלה נהיה אדום. "ליה זה בסדר, את יכולה לספר לנו מה קרה".

ליה התלבטה עם לספר אבל בסוף הסכימה. "טוב, אתם זוכרים את החוק הזה של המחנה 'אסור להיכנס ליער'?" אני ועילי אמרנו ביחד "כן". "אז לפני שנתיים בערך החלטתי לשבור אותו ולהיכנס ליער". זה היה נשמע כאילו היא סיימה לדבר, כאילו זה המשפט היחיד שהיא מוכנה לספר אבל בכול זאת שאלתי "ומה קרה בתוך היער?". היא חשבה קצת ואז אמרה "אחרי שנכנסתי ליער, ראיתי כמה אנשים מבוגרים הולכים, והחלטתי לעקוב אחריהם. אחרי כמה דקות של הליכה ראיתי משהו ממש מפחיד, ומאז אני לא מסוגלת להיות קרובה ליער, סוף הסיפור". "אוקיי, אבל אנחנו עדיין צריכים להבין לאיפה כולם נעלמו אז אנחנו חייבים להיכנס ליער. אבל על תדאגי, אני ועילי שומרים לך על הגב, נכון עילי?" הסתכלתי על עילי במבט של 'תזרום!' ולשמחתי הוא זרם. "כן, ברור. ליצן החצר עילי והאביר עומר לרשותך מלכתי" הוא קד קידה מהירה כזאת ובא לצאת מחדר האוכל אבל לפני הוא שאל "נו, אתם באים?" הסתכלתי על ליה לאישור, והיא הנהנה.

אז ביחד יצאנו מחדר האוכל אבל שניה לפני שנכנסנו ליער שמענו קול מאחורינו. "ליה!" לפני שהסתובבנו אני התפללתי בכל ליבי שזאת לא תהיה איימי אבל לצערי זאת הייתה "איימי?" ליה שאלה ורצה לכיוונה כדי לחבק אותה. קיללתי לעצמי בשקט, לא הבנתי איך, אבל איימי שמעה אותי. "אל תהייה כזה עצוב שאני פה, אחרי הכול כבר מתתי לראות ליה שוב הייתי חייבת לבוא למחנה השנה". אני שונא את איימי, היא כל הזמן מציקה לי, אבל זה סיפור לפעם אחרת. "יאללה, הולכים לחקור?" איימי שאלה. "איך את יודעת?" שאלתי בחזרה. "הגעתי לפני עשר דקות בערך ושמעתי דיבורים מהמטבח אז הלכתי להקשיב, ואז כשייצאתם הבנתי שזה אתם אז קראתי לליה והינה אנחנו פה. שאלות?" רציתי לשאול משהו אבל התחרטתי, לבסוף עילי החליט לדבר "אז קדימה אל היער". בעודנו מתהלכים בין העצים החלטתי לשבור את השקט בשאלתה "אז בא לכם לשחק אמת או חובה, רק בלי החובה?" איימי הסתכלה עלי מוזר "באמת עומר, אתה עד כדי כך סתום?" "סליחה שאני מנסה לפתוח פה שיחה, כי אני פשוט לא רואה מישהו אחר שעושה את זה". היא עדיין לא הורידה את הפרצוף הקטלני שלה ממני "אתה יודע יש הרבה דרכים אחרות כדי לפתוח שיחה, כמו לדוגמא לשאול את עילי איך עברה עליו השנה, או כמו לשאול אותי איך היה לי ביוון או-" היא באה להגיד משהו אבל אני עצרתי אותה. "שמעתם את זה?" כולם הסתכלו עלי מוזר, אבל אז עילי שאל "את מה?" ראיתי שהם לא מבינים על מה אני מדבר אז החלטתי פשוט ללכת אחרי הקול ששמעתי. "פשוט בואו אחרי". הם לא התווכחו, הם פשוט עקבו אחרי.

אחרי בערך חמש דקות של הליכה לכיוון הצפוני דרומי של היער, הגענו למין טירה גדולה כזאת. הטירה נראתה כמו חצי מהוגוורטס. בפתח הטירה היה שער גדול כזה כמו של הארמונות שהיו פעם. בדשא שהיה מאחורי השער אבל לפני הטירה, ישבו במעגל הרבה אנשים, בתוך המעגל היה מצויר על הדשא סוג של עיגול, ובתוכו היה מגן דוד. כל האנשים שהיו שם היו לבושים לבן, זה היה נראה כאילו הם מתפללים. אחרי שתי דקות של התפעלות, ליה משכה אותנו בחזרה לתוך היער והתחילה למלמל "לא לא לא לא לא לא לא…" היא חזרה על זה שוב ושוב עד שאיימי הפסיקה אותה "ליה" ליה הסתכלה על איימי בעודה ממשיכה למלמל. "מה הולך פה?" איימי שאלה את זה בקול דואג. "אנחנו כל כך הסתבכנו" ליה אמרה "הלך עלינו!". לא ממש הבנתי מה היא אמרה אבל עילי הוציא לי את המילים מהפה בכך ששאל "איך הסתבכנו? ואם אפשר לשאול, איך בדיוק הלך עלינו?" לא היה צורך לענות על זה, כי ברגע שעילי גמר לדבר, שמענו רעש מוזר מהטירה. הצצנו מבעד לעצים וראינו עשן יוצא מתוך העיגול עם המגן דוד. העשן התחיל להתגבש למין שד ענק, וברגע שהוא הפסיק להתגבש הוא הפנה את ראשו לכיוונינו.

פתאום הבנתי למה ליה פוחדת להיכנס ליער, אף פעם אי אפשר לדעת איך אתה הולך למות. הלב שלי התחיל לפעום על מאה, הסטתי את מבטי אל חברי, וראיתי את הפחד בפנים שלהם, החזרתי את מבטי לשד המוזר שעדיין הסתכל לכיוונינו. ברגע שהשד התחיל לטוס לעברנו התחלתי להילחץ, אבל שניה לפני שהשד הגיע אלינו קרה הדבר הכי מפתיע שהיה יכול לקרות לנו.

הספר נסגר "סבא מה אתה עושה? אני רוצה לדעת מה קורה בסוף!" הסתכלתי על סבא שלי במבט כועס. "גם אני מתוקה. אבל, ככה הסופרת בחרה לגמור את הסיפור, אחרי הכול אם לא גומרים במתח, לא היה מתח". התאכזבתי קצת אבל אז סבא אמר לי "אולי כשתלכי לישון תאכלי לראות מה קרה בסוף". הסתכלתי עליו קצת מבולבלת "מה זאת אומרת?". סבא אמר לי "זה אומר שאת צריכה לדמיין את הסוף, ככה הדמיון שלך יתפתח והיה רחב". אחרי שהוא גמר את המשפט הוא המשיך ושאל "לכבוד את האור כשאני יוצא?" "כן" אמרתי בנחת ונכנסתי מתחת לשמיכה. "לילה טוב ארגמן היקרה, שיהיו לך חלומות מתוקים בהחלט." ומיד כשסבא גמר לדבר שקעתי בחלומות-לא כל כך מתוקים.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן