המסע אל האופק / יובל ברק

אני יצאתי למסע, אל האופק, אל האינסוף.
מסע ארוך, חוצה תבל, מן החורשה ועד לחוף.
עליות ונפילות, הצלחות עם כשלונות.
מסע של אדמה עם נפש, של כוחות ורצונות.

אבל תמיד, יש בי קול קטן, שאומר לי: תזרוק הכל.
זה ארוך, וזה קשה, זה מיותר, אתה לא יכול.
תוותר על כל הדרך, המסע הזה הוא רע.
תמצא רק סבל מלפנים, עדיף לפנות בחזרה.

אבל הקול הזה הוא רק מכשול נוסף.
בדרך, במסע, אל היעד הנכסף.
לא אכנע לרגע לדבר כזה.
המסע אל האופק עוד ימשיך
לא אעצור גם כשיחשיך.
לא אתפשר על פחות מזה.

כי החיים שלנו יקרים מפז, בכל כך הרבה יותר.
וגם אם נפלתי שוב ושוב, לעולם לא אוותר.
למה להפסיק פתאום לנסות, אם להצליח תמיד אפשר?
אם לא היום אז מחר.

עוד דקה ועוד דקה, ואני כמעט נשבר.
המסע ארוך, מתיש, והכוח – כמעט נגמר.
השביל שבו אני הולך הוא מסובך ולא מובן.
אך אם ליבי אינו חפץ בו, אולי טעיתי כל הזמן.

אז לפעמים אנחנו מחפשים, לעבור למסלול אחר.
להתאים לנו נתיב חדש, לנסות להשתחרר.
אך גם כשמשנים כיוון, חשוב לדבוק במטרה.
הרי הצבנו לנו יעד, גם אם הדרך לא ברורה.

וגם כשהמצב נראה נורא,
אף פעם אל תפחד לבקש עזרה,
תמיד עדיף לנדוד ביחד בעולם הזה.
המסע אל האופק עוד לא נגמר.
תראה כמה התקדמת כבר.
איך אפשר לחשוב על לנטוש את זה?

כי החיים שלנו יקרים מפז, בכל כך הרבה יותר.
וגם אם נפלתי שוב ושוב, לעולם לא אוותר.
למה להפסיק פתאום לנסות, אם להצליח תמיד אפשר?
אם לא היום אז מחר.

עד כמה אהבת את היצירה?

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן