קמתי מהמיטה לאחר לילה שסוף סוף ישנתי לפחות כמה שעות. הסתכלתי ימינה למיטה של ג'ון אחי הגדול. ג'ון, הבן אדם הכי טוב שאני מכירה. ג'ון האכפתי, הנדיב והאיש שתמיד הציע עזרה. המיטה שלו הייתה ריקה כמו כל המיטות בחדר. הבטתי סביבי. איך הגענו למצב הזה? שכולנו, השורדים היחידים מכל העיר, נשארנו לבד. עדיין פה בלי בחיים לראות את מה שמאחורי הגדר שמסביב העיר שלנו. ממה שאני יודעת, אנו חיים בעיר הזה בלי לדעת מה מאחורי הגדר במשך עשרות דורות. המנהיגים (לשעבר) של העיר תמיד אמרו שהגדר מגנה עלינו. מגנה עלינו ממה? את השאלה הזאת אני שואלת את עצמי לפחות פעם אחת ביום.

יצאתי החוצה וראיתי את משפחתי יושבת על הרצפה, אוכלת את שאריות האוכל שנשארו מלפני האסון שקרה. לפחות נשארנו כולנו יחד: אני, אבא, אמא וג'ון. הצטרפתי אליהם. ג'ון חייך ואמר לי: "בוקר טוב!" לקחתי פרוסת לחם וישבתי לידם, על הרצפה הקרה. ישבנו ככה בשקט להמון זמן עד שראיתי נער מרחוק. הנער היה גבוה, רזה וחזק. מהרגע שראיתי את העיניים הכחולות הנוצצות שלו, ידעתי שזה ריאן. רצתי אליו עם חיבוק גדול. ידעתי שהוא יחזור להגיד לנו מה יקרה אבל כל כך התגעגעתי אליו. התחבקנו במשך כמה שניות עד שהמהומה התחילה.

כל האנשים מיד סובבו אותו עם שאלות: " איפה השאר?", "עוד כמה זמן נישאר פה?", "מה יקרה לנו?", "מה אמרו לך?" ריאן הצליח להשתיק את כולם והתחיל לספר: "כשחצינו את הגבול של העיר ראינו מרחוק כפר קטן." רב האנשים בקהל התנשפו מרב הלם. "מה? יש אנשים שגרים מאחורי הגדר?", אחד הגברים שאל. ריאן המשיך: "כשהגענו לכפר, סיפרנו להם על המלחמה הקשה שהייתה לנו ושאנחנו במצב לא טוב. הם הציעו עזרה רק אם יש אנשים שמוכנים לעבור לכפר שלהם מכיוון שהם צריכים עוד אנשים שיעזרו להקים את הכפר. הם גם רוצים אותנו בגלל שהם יודעים שיש לנו ניסיון עם חקלאות." כל הילדים בעיר למדו בבית ספר לחצי יום, ובחצי השני עבדו באדמה. "הבעיה היא שמי שעובר לכפר לא יכול לעזוב אותו לכל חייו. עכשיו הכל תלוי בנו, אם אנחנו רוצים להציל את העיר היקר שלנו."

אחד האנשים שאל: "איך הם יעזרו לנו בדיוק אם הם כפר כל כך קטן?" ריאן ענה לו: "אמנם אין להם המון אנשים, הטכנולוגיה שלהם מאוד מתקדמת וכן יש להם כסף." הקהל היה בדממה עד שריאן אמר: "אני מוכן לעבור לכפר אם זה משהו שיציל את העיר שלנו." הסתכלנו על אחד השני לכמה שניות עד שאמרתי: "גם אני." ידעתי שאינני הייתי מסוגלת לחיות בלי ריאן. בליבי קיוויתי שמשפחתי גם תתנדב אך ידעתי שזה לא יקרה. הוריי זקנים מדי והם לא יצליחו לחיות בלי שני ילדים. חוץ מזה, ג'ון טוב מדי בשביל לעזוב אותם. ידעתי שאני הולכת להתגעגע אליהם כל כך.

כשחזרתי מהטיול הקטן שלי כדי לקחת קצת אוויר, הודיעו לי שעוד שישה אנשים התנדבו ושנעזוב למחרת בצהריים. מיד רצתי לחדר שלי כדי לחסוך כמה שיותר זמן עם משפחתי האהובה. כשג׳ון ראה את הפנים שלי הוא הביא לי חיבוק מחמם. ג׳ון תמיד ידע מה להגיד ולעשות בכל מצב. אבא ואמא אמרו שנצא החוצה לאכול ארוחת ערב כמו שהיינו עושים פעם. כולנו ישבנו בחוץ, ביחד. אפילו שידעתי מה הולך לקרות מחר, שמחתי שלפחות אוכל להגיד שלום בצורה טובה. כל המשפחה אכלה את החלק הרך של הלחם ושמרה לי את הקרום כמו שהם היו תמיד עושים. אמא ואבא אמרו לילה טוב ונשארנו רק אני וג׳ון.

ג׳ון חייך אלי את החיוך הגדול שלו, שתמיד גרם לי להרגיש כל כך טוב. כשפתחתי את הפה כדי להגיד שאני מצטערת ושאני רוצה להישאר אתו הוא הניח אצבע על השפתיים שלו כדי לעצור אותי. הוא אמר: "אני כל כך גאה בך! את בכלל לא יודעת כמה המעשה הלא אנוכי שלך יכול להשפיע." " כן, אבל האם זה שווה את זה אם אני צריכה לעזוב אתכם?", עניתי לו. " אני יודע שזה יהיה קשה, אבל כן, זה שווה את זה. גם, יהיה לך את ריאן. את לא יודעת כמה הוא אוהב אותך ומספר עלייך.״ זה גרם לי לחייך. תמיד כיף לשמוע שהקראש שלך אוהב אותך ומספר עלייך.

ישבנו שם להמון זמן, מסתכלים על הכוכבים המנצנצים. אני וג׳ון תמיד היינו כל כך קרובים, וידעתי כמה יהיה לי קשה בלעדיו. ג׳ון הביא לי נשיקה על הראש ואמר לי לילה טוב. אחרי כמה דקות, גם נכנסתי למיטה. זהו, חשבתי, ממחר אני לא אראה את המקום שבו גדלתי יותר. כל הזכרונות, החוויות והקשיים שעברתי נשארים פה לתמיד. המחשבה הזאת עשתה לי חשק לבכות, אבל החלטתי לשמור את הבכי למחר.

למחרת בבוקר, אבא ואמא העירו אותי מוקדם כדי שיהיה לי מספיק זמן להתארגן ולהספיק להגיד שלום לכולם. התלבשתי מהר בבגדים האהובים עליי. בכוונה לקחתי את הבגדים האהובים עליי כדי שבהמשך יהיה לי משהו להיזכר בו. לאחר ארוחת בוקר, ארזתי את החפצים היחידים ששרדו את המלחמה. אמא ואבא הביאו לי כמה תמונות של המשפחה. זה גרם לאמי לפרוץ בבכי. היה לי כל כך קשה לראות אותה בוכה. אמא, הגיבורה שלי כמעט ולא בכתה. ניסיתי לנחם אותה, אבל לאחר כמה דקות ידעתי שזה לא יעזור. הבת היחידה שלה, עוזבת אותה, ולא תחזור! המחשבה הזאת לא עשתה לי הרגשה טובה. כל כך דאגתי מה יקרה לה, מה יקרה לי. הפרידה הזאת הולכת להיות קשה מאוד. אמרתי להוריי שאני צריכה קצת זמן לעצמי, אז הם עזבו את המיטה שלי.

לאחר מכן, איש בישר לי שהמתנדבים יוצאים בעוד חצי שעה. מיד הלכתי למשפחתי כדי להיפרד. התחבקנו לכמה שניות עד שפרצתי בבכי. הם ניסו לנחם אותי, אך תוך כדי הם גם התחילו לבכות. הם אמרו לי לנסות לשמוח ולמצוא חיים טובים. אבא הסתכל עליי, ויכל לראות שאני מרגישה אשמה. "ותמיד תזכרי שאת עושה את הדבר הנכון והאמיץ ושאת לא פוגעת בנו בשום צורה. אנו יודעים שזה מה שאת צריכה לעשות.", אבי אמר בעצב. הנהנתי והוא הרים לי אגודל עם חיוך גדול.

עמדנו ככה בשקט עד שאמרו לנו שהגיע הזמן ללכת. הלב שלי פעם כל כך חזק. נכנסתי למשאית הלבנה שנראתה לפחות בת שלושים שנה. משפחתי נפנפה לי שלום עם דמעות בעיניים. הם המשיכו לעמוד שם עד שלא ראיתי אותם יותר. ריאן שם יד על כתפיי וחייך אלי בלי שיניים. נשארנו ככה עד שהגענו לגדר.

"אני לא מאמינה שאנחנו באמת עוזבים", אמרתי. "כן", הוא אמר. הכל לא הרגיש אמיתי, עד שהסתובבתי לאחור וראיתי את העיר נעלמת ממני. הלב שלי הרגיש ריק. הסתכלתי על ריאן וזה גרם לי להרגיש יותר טוב. המשכנו לנסוע והכל היה נראה בערך אותו דבר: שדות ירוקים עם פרחים צהובים. מרחוק ראיתי את הצבע אדום. בהתחלה חשבתי שזה צבע אבל שהתקרבתי ראיתי ים אדום. הנוף היה עוצר נשימה. מעולם לא ראיתי דבר כזה. הים היה כל כך מפתה שרציתי לרוץ אליו.

אחרי כמה דקות, ראיתי מרחוק בניין מאוד גבוה. ככל שהתקרבנו נהייתי יותר לחוצה, ריאן ראה את זה ואחז בידי. כשיצאנו מהמשאית, אחד המלווים מהכפר אמר שהבניין בעל חמישים קומות. ריאן צדק – הטכנולוגייה שלהם באמת מתקדמת.

לאחר כמה דקות, איש מבוגר ניגש אלינו ואמר: "שלום! שמי דני ואני ראש הכפר. לכפר שלנו קוראים 'העה"ח' שזה ראשי תיבות ל: העולם החדש." שם מוזר, אך מאוד צודק, הכפר באמת עולם חדש! "כל התושבים מהעיר שלנו?" שאלתי. "כן" הוא ענה לי. תמיד עניין אותי מה יש מסביב לגדר אז שאלתי אותו. הוא אמר: "אנו בודקים כבר שנים ורק מוצאים שטחים ללא אנשים. יש לנו ארגון להעביר אנשים לשטחים כדי להקים עוד ערים." וואו! חשבתי. תמיד חשבתי שיש עוד אנשים בעולם שלנו. ייתכן שהעולם באמת כזה קטן? לי זה לא היה נשמע אפשרי, תמיד חשבתי שהעולם הוא גדול ושיש עוד המון מקומות. החלטתי שיום אחד אני אגלה עוד מקומות ואנשים בעולם.

דני הראה לנו איפה נישן. נכנסנו לבקתה שמחולקת לשני חדרים קטנים. הוא אמר שחדר אחד בשבילי וחדר אחד בשביל ריאן. זה שימח אותי שלפחות יהיה לנו קצת פרטיות מהכפר ושנוכל להמשיך לעשות את הדברים שהיינו רגילים לעשות בלילה. בחדר היה מיטה בגודל יחסית גדול ולידו שולחן עבודה מכובד הכולל: עפרונות, עטים וערימה של דפים לבנים חלקים.

לאחר מכן, דני עשה לנו סיור של הכפר. הוא הראה לנו את החדר אוכל, השדות שנעבוד בהם ואת חדרי הנופש של הכפר. הוא הסביר לנו שלכל התושבים יש בדיוק אותם בתים (בית לבן, ארבעה חלונות וגג אדום) בגלל שהם רוצים לשמור על שוויונות. דני הוסיף שיש את הבניין הגדול שבו האנשים העוסקים בטכנולוגיה עובדים.

חשבתי על זה שיש להם חיים טובים ושהם נתנו לנו לסבול עם השלטון הדיקטטורי והעוני שלנו בלי לפעול בשום צורה. לפני שהוצאתי את המילים מהפה, ריאן שאל: "למה לא הודעתם לעיר שלנו שאתם חיים?" "זה יותר מסובך ממה שאתה חושב" הוא עצר לכמה שניות ואז המשיך: "כולנו ברחנו מהעיר והיינו נחשבים למורדים. בכלל לא רצינו להתקרב לעיר. לאחר כמה שנים, הבנו שזה לא בסדר, אז פרצנו את המלחמה ונלחמנו, מאחורי הקלעים, בשבילכם. אנו יודעים שזה לא מאפשר למה שעשינו להיות בסדר, אבל אנחנו באמת רוצים לעזור." אני וריאן הנהנו לאחד השני ושאלתי: "איך פרצתם את המלחמה?" "תקשרנו עם קבוצה של אנשים שהיו מאוד נגד הממשלה ולאט לאט הבאנו להם את כל הנשק שהם היו צריכים. כולכם חשבתם שהמלחמה פרצה בסתר בממשלה, אך היא פרצה בזכות שהאנשים תקפו אותם בהפתעה. באותו לילה, ריצ'רד (ראש הממשלה, אדם מאוד רשע) נרצח."

אז העה"ח באמת גרם למהפכה! לעולם לא חשבתי שאנשים שמאחורי הגדר יביסו את הממשלה. הם גשמו חלום שאנשים חלמו לדורות! זהו חוב שאיננו יכולים להחזיר.

דני מסר לנו שאנו מוזמנים לארוחת ערב. כל האנשים בהו בנו כשנכנסו לחדר אוכל, ואז לאחר כמה שניות מחאו לנו כפיים. ממש אהבתי כמה הכפר הזה מחמם ונחמד. זה לעולם לא יהיה כמו בבית, אך זה בהחלט מקום טוב להיות בו. כשהתיישבנו בשולחן של חמישה מקומות, דני הציג אותנו לקהל.  אחרי כמה דקות, המבטים ירדו קצת, אבל אנשים עדיין חייכו אלינו.

שני נערים בערך בגילנו, התיישבו בשולחן שלנו והבת אמרה: "שלום, לי קוראים דניאלה ולאח שלי קוראים קריס. אני עוסקת בטכנולוגיה וקריס עוסק בשדות אתכם." "הי" קריס אמר כשלחץ את ידי. במהלך הארוחה קריס דיבר אתנו על העבודה. הוא אמר שזאת לא עבודה כזאת רצינית וכאשר מתרגלים זה באמת כיף. נרגעתי לאחר המילים של קריס, אבל עדיין הייתי קצת לחוצה למחר. הסתכלתי על השעון וראיתי שכבר מאוחר, אז אמרתי: " טוב, אז יום גדול מחר. כדאי שנישן קצת." "לילה טוב" ריאן אמר לקריס ודניאלה. "לילה טוב" "בהצלחה מחר" אמרו האחים.

התעוררתי לצלצול של השעון מעורר בשש וחצי בבוקר. לאחר שהתארגנתי, ריאן אמר שיש ארוחת בוקר. בחדר אוכל, ריאן ראה שאני נלחצת, אז הוא הביא לי חיבוק ואמר: "הכל יהיה בסדר." עם החיוך הזוהר שלו.

לאחר ארוחת בוקר, יצאנו לשדות. כשהגענו רב האנשים כבר היו שם. קריס נופף אלינו והלכנו לעמוד לידו. לאחר מכן, כאשר איש מאוד גבוה ושמן בא לקראתנו קריס אמר: "זה סם, הוא מאוד מכובד פה." מתי שסם הגיע הוא אמר: "שלום, שמי סם. אני אחראי על המחלקה הזאת. ברוכים הבאים עובדים החדשים. עכשיו, חזרו לעבודה. התושבים החדשים: בואו איתי."  הלכנו אחרי סם בהקשבה. הוא שאל מהם השמות שלנו (חשבתי שזה היה נחמד מצדו, לא ציפיתי שהוא יהיה נחמד.. לפעמים אנשים נראים מפחידים אפילו שהם נחמדים.)

סם הראה לנו את העבודה שנעשה כל יום. העבודה פחות או יותר כמו העבודה בעיר, אפילו קצת יותר קלה. קריס צודק, באמת כיף פה! יש מוסיקה ואוכל. סם גם עבד (גם את זה לא ציפיתי – רב הפעמים אנשים מכובדים כמוהו, עומדים בצד וצופים.)

לאחר כמה שעות, סם שאל אותנו: "האם אתם יכולים להמשיך או שגמרתם ליום?" ענינו לו שגמרנו ליום. הוא חייך ואמר: "כל הכבוד! הייתם מעולים היום! אני רואה לכם חיים טובים בכפר." חייכנו אליו בחזרה וחזרנו לבית.

החלטנו ללכת לישון משום שהיינו מאוד עייפים. "לילה טוב! היית כוכבת היום!" ריאן אמר לי עם חיוך. חיבקתי אותו ואמרתי: "גם אתה!"

שכבתי במיטה וחייכתי. התגעגעתי למשפחה, אבל הרגשתי טוב. התחלתי לאהוב את החיים שמאחורי הגדר. הרגשתי שאולי יכול להיות לי חיים טובים פה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן