" "לילה טוב" אמרתי לבנותיי, כיביתי את הנר, והלכתי לסלון, אבל שם חיכתה לי הפתעה. ראיתי את בעלי עומד בכניסה וניראה מיואש."הרומאים פתחו במצור על ירושלים, אני חושש שהקרב אבוד" הוא אמר והחוויר "אלפי חיילים הביאו הארורים". חשבתי להתעלף. כאשר ראה בעלי את חיוורוני ניגש לתמוך בי והמשיך לדבר ולתאר, אך אני לא שמעתי אותו יותר, רק חשבתי על ירושלים "מצור" מלמלתי, מסרבת להאמין לבשורה , "למה" זעקתי ממעמקי ליבי לשמיים ונאנחתי .לאחר כמה ימים הצטרף בעלי לצבא היהודים, ואני ובנותיי נשארנו לבד. עם הזמן החלנו נעשות קודרות יותר ועצובות יותר. לילה אחד כשהשכבתי את בנותיי לשינה, שאלה אותי הצעירה שבהן:" אימא, למה את עצובה, הרי את לימדת אותנו שה' לא אוהב את העצבות, ויותר טוב להיות בשמחה" היא אמרה בתום וכטבעם של דברים היוצאים מן הלב להיכנס אל הלב, אכן שאלתה נגעה לליבי והתיישבתי לידה. "אימא עצובה מכיוון שהרומאים עושים עלינו מצור, ואימא מפחדת ." הסברתי לה "אבל את צודקת" אמרתי לאחר כמה דקות בהם הרהרתי אני בדבריה "אני אשתדל להאמין יותר שהכול לטובה ולשמוח, תודה מתוקה" נשקתי לראשה והלכתי לסלון. השיא של המצור היה הרעב, והשיא של הרעב היה כשישבתי מול בנותיי בשולחן הריק ואמרתי להן:" אין כלום, צר לי" ומאותו היום לא היה אוכל בבית. הכי קשה בשבילי היה לראות את בנותיי הולכות ומצטמקות, ולשמוע את ביתנם המקרקרת במשך כל היום.ידעתי שאין דבר שאני יכולה לעשות כדי לעזור להם.הייתי אבודה. באותם חודשים אני חושבת שידעתי צער יותר מבכול עשרים ושמונה שנותיי. המצב בארץ היה קשה, וכמעט ולא היה אוכל בעיר,חוץ מלעשירים. העשירים בירושלים הרגיזו אותי תדיר,לא הצלחתי להבין מדוע הם אינם חולקים את מזונם עם כל תושבי העיר הגוועים ברעב?! אך את התשובה לשאלה זו לצערי אף אדם לא ידע, ואני התרגזתי. נימאס היה לי ליראות את בנותיי הולכות ומצטמקות בגופן, ובשמחת חייהן. ליבי ניבא לי רעות, ואכן היו רעות. את אותו היום אני ומשפחתי לא נישכח לעולם, זה התחיל כשהערתי את בנותיי ושמתי לב שהצעירה ניראת חלשה, לא נתתי לזה לערער את שלוותי וגמרתי אומר בליבי שאין סיבה לדאגה.בטוחה הייתי שאין בזה לא יותר מסתם חולשה, אבל לא כך היה.כאשר חזרה אחר הצהריים כבר הייתה ניראת הרבה יותר גרוע. השכבתי אותה במיטתה, והתיישבתי לידה. לאחר כמה דקות שבהן ליטפתי את שערה הזהוב, שמעתי אותה אומרת:"אני אוהבת אותך, ותודה על הכול, אבל אני חושבת שתם זמני" היא שלחה נשיקה לאוויר, ולפתע פניה נרגעו ."לא רחל" התחלתי לבכות "אסור לך למות, בבקשה לא, תחזיקי מעמד" התחננתי וחיבקתי אותה."לא, רחל" כרעתי על מיטתה מתחננת בפניה שתחזיק מעמד "עדיין לא התחתנת " אני צועקת וכול גופי מיטלטל מבכי "אינך יכולה ללכת" רעדתי.לאט לאט, חדרה אלי ההבנה שרחל עלתה למעלה, ואני לא אראה אותה יותר, לא ביום יום,לא בשמחות, זהו. רחל כבר לא פה ואני כאן במעמקי השחור לא מאמינה שאי פעם אני אוכל להמשיך לחיות בלי רחל . "למה?" כעסתי על ריבונו של עולם ונשכבתי על הרצפה באפיסת כוחות תוך כדי שאני ממשיכה למרר בבכי. בינתיים בנותיי רצו להזעיק את אביהם, והוא הביא עוד כמה אנשים כדי לקבור את רחל.ואני באותו הזמן נהיתי אדישה, אדישה לשמש,אדישה לציפורים המציצות, אדישה לכול מה שהוא לא ביתי הקטנה. בלילות הבאים הייתי מתעוררת שטופת זיעה מסיוטים, ובימים הייתי יושבת ליד החלון במשך שעות, ובוהה באופק. היה רק דבר אחד שהצליח כל פעם מחדש להוציא אותי מאדישותי, היה זה בית המקדש. בכול פעם שהייתי מביטה לעברו הייתי מתהפנטת  מהקדושה ובעבודת הכוהנים. בעבודתם נראו בעיני כמלאכים המרחפים מעל ריצפת הזהב ועושים את מלאכתם בנאמנות. המנורה, המזבח, הקטורת, הפרוכת, לחם הפנים, ההיכל, העזרה ועוד, כל אלה סחררו את ראשי בקדושה והשפיעו עלי מאד. אני רואה את בית המקדש כטבור, המרכז והנשמה של העם היהודי באשר הוא. שעות הייתי יכולה לשבת בחצר ביתי ולצפות במקדש ובשירת הלווים מבלי להרגיש בזמן שחולף. הייתי יושבת שם עד שקרה לידי דבר שמשך את תשומת ליבי והצריך את נוכחותי. אז הייתי קמה בכבדות וניגשת לאירוע, מסרבת להתנתק מהדברים, הריחות והפאר והקדושה. הפרידה מרחל בחיי הייתה קשה ביותר. כל אירוע, כל שמחה, הזכירה לי את רחל, ותמיד דמיינתי אותה פה איתנו. אך למרות הכול, למרות שלא האמנתי שאי פעם אוכל לקום מאבלי, ה' חשב אחרת, ועם הזמן נתרפאו פצעי ושבתי לשמחה ולחיים. הנחמה שלי הייתה שאני יודעת שטוב לה. שם ושהיא שומרת עלינו וצופה בנו. אך נראה שלמרות שכל האנשים שהלכו מאיתנו שומרים עלינו מלמעלה, זה לא היה מספיק. בי"ז בתמוז נפרצו החומות, והרומאים החלו חודרים לירושלים, פחד שלט בכל. לפתע כל סיוטינו התגשמו מול עיננו, אי ודאות, ומה יהיה עכשיו? האם נצליח להביס את הצבא הרומי? הצבא של האימפריה העצומה? הצבא שחודר כל מגן ומערער שלווה של כל אזרח? הצבא הזה? זה היה נראה לי כמעט בלתי אפשרי. רק תפילות החזיקו אותנו באותם ימים טרופים, תפילה להצלחת הלחימה, תפילה לשלום החיילים, תפילה לשלום המקדש, ועוד ועוד. בזמן שהגברים ניסו להביס את הצבא הרומי, אנחנו, הנשים והילדים, היינו בבתים ורק שמענו את קולות הקרב. צעקות, בכי ,רסיסים, דם, בלגן אחד גדול, כל אלה אפיינו את הקרב, הקרב על ירושלים, על המקדש, על הטבור, המרכז, והנשמה של העם היהודי באשר הוא, ובתוך כל הבלגאן הזה, בעלי בקרב. כמה חיכיתי לקבל ממנו אות חיים, רק סימן, שיגיד לי שהוא בסדר. אבל הוא לא הגיע, הסימן ואני נשארתי עם המון אי ודאות ודאגתי הייתי לבדי עם בנותיי לא יודעת מה ילד יום, היינו רעבות וגם צמאות אבל לא היה לנו דבר חוץ מאשר אחת את השנייה. האווירה שהייתה פעם קלילה נהפכה יותר ויותר עכורה ומדכאת. לא עברו הרבה שבועות והחומה הפנימית נפרצה גם היא, חיילים רומאים היו בכל רחובות העיר, שוחטים כל נפש ברחוב. ואני ובנותיי  ישבנו חבוקות בחדר פנימי לאור נר בודד שומרות על דממה, מתפללות שיניחו לנו ולעמנו, איני יכולה לתאר את עוצמת האימה שחשנו, מעולם לפני כן לא נתקלנו במצב דומה, שאנשים זרים ברחוב רוצים ברעתנו, רוצים להשמידנו . איני מאחלת לכם להיות במצב זה, החיילים הרומאים רק הורסים כל מה שמסביבם בלי לב, מוציאים את חרבם החוצה מבלי להתחשב בבנאדם שמולם. והנשק, נשקם הוא נשק בלתי מנוצח, חיציהם חודרים כל מגן ולא משאירים אזרח אחד שלו. העיר ירושלים שהעידו עליה שהייתה היפה בערים, הפכה למקום מלחמה ושנאה. אבל כמה שפחדנו, לא האמנו שזה יכול להגיע לכאלה רמות. כל מה שנתן מוטיבציה לעם וללוחמים, היה המקדש. עשן הקורבנות העולה בקו ישר לשמיים, ריח הקטורת שבזכותו אנו, נשות ירושלים, לא היינו צריכות להתבשם, האור של המנורה[ כל אלו היו הדברים שחיזקו את רוחנו ותלו בנו תקוות ליום טוב יותר.  אבל הוא לא הגיע, לפחות לא מהר. בט' באב, יום שבו יבכו לדורות, היום שבו בכו העם על ארץ ישראל בדור חטא המרגלים,  ביום זה גם אנו בכינו. בכינו על בית המקדש. כן. כן. כמה שסירבנו להאמין, כמה שליבנו לא נתן לנו להבין שבית האלוקים עלה בלהבות, זה קרה. וכשהבנו לא ידענו איך להכיל, ואז התחלנו להיטרף מעצב. ואני לא לשווא אומרת 'להיטרף'. אנשים הורגים אחד את השני, קופצים לתוך הלהבות ועולים לשמיים כעשן הקורבנות. זוועה. וגם אני ובנותיי לא האמנו לזה. ישבנו בחדר חבוקות וכולנו בכינו. בכינו את סיומם של עבודת הכוהנים, של הקטרת הקטורת, ושל כל הטבור, המרכז, והנשמה של העם היהודי באשר הוא. ואז, בתוך הצער אני נזכרת ברחל. אוי רחל, את , שקרובה לריבונו של עולם, בקשי רחמים על עמך, על בית המקדש, ספרי לנו, שכל זה, זה רק חלום רע! חלום שבו מתגשמים כל סיוטינו, חלום שבו אנחנו רואים את הכוהנים והלווים מפסיקים לשיר ולעבוד ועומדים המומים מול להבות הענק השורפות, ומפחמות את ההיכל. החצר, 4 הלשכות, וקודש הקודשים, כולם עולים באש. כל הזהב, הנחושת, הבניין הכי יפה בעולם הולך ונעלם. ספרי לנו שכל זה רק חלום רע! ואני מסרבת להאמין, לא ייתכן, המקום אליו הלכנו לכפרה, לחגים, המקום ממנו פסקו הלכה, המקום ממנו יצא אור המנורה! ואז, בתוך כל הבכי וקולות הקרב אני מבינה, אני מבינה שמישהו חסר. בעלי. הרי לא שמענו ממנו מתחילת המלחמה… מה יהיה? ולפתע, דפיקה בדלת. אני לא פותחת. דממה. אני שומעת שמשהו אומר משהו, אבל אני לא מבינה את השפה שבה הוא מדבר. אני שומעת שוב את אותם המילים, הפעם בארמית. אני מבינה "פתחו את הדלת, כאן צבא הרומאים" זה מה נאמר. שקט. הדלת נפתחת. 5 חיילים רומאים עומדים מולנו, אני קופאת, אך תוך פחות משנייה, אני יוצאת מאדישותי בהבנה שאני צריכה להגן על בנותיי. אני נעמדת מולם ושואלת "מה רצונכם?" בארמית. "באנו לקחת אתכם לגלות" הם עונים ומחכים שנצא. מה? אני חושבת שהם התבלבלו. לחיילים אין סבלנות להתעכב, והם דוחקים בנו לצאת. אני מבינה שאין לנו ברירה. "תנו לי לחכות לבעלי" אני מתחננת "תצאו" הם אומרים  בקול גס. אנחנו יוצאים בדממה. רגע, מה? ככה, ככה פשוט אני עוזבת?! אז מתברר שכן. אין לנו ברירה, אני נותנת יד לבנותיי ואנחנו יוצאות מביתנו בדממה. מציאות הזויה. אני מבחינה בשכניי יוצאים גם הם לגלות, ללא נודע. ואני עדיין לא יודעת איפה בעלי? יכול להיות שלא אראה אותו יותר? חרב עליי עולמי. יכול להיות שעכשיו חיילים קושרים אותי ואת בנותיי ולוקחים אותנו מביתנו? לא, זה לא יכול להיות! אבל זה קורה, ומעלים אותי לספינה. מושפלת עד לאפר. אני עולה לספינה ולבי יוצא על בנותיי, כמה צער הן עוד ידעו? מצור, רעב, אחותם הלכה מהן, מלחמה, חורבן, וגלות. אנחנו מועלות על הספינה עם עוד אלפי יהודים, אנחנו מסתכלות בפעם האחרונה על ארצנו, על בייתינו, ומנסות להשלים עם העובדה שכנראה שלא ניראה אותם יותר. וגם לא את אבא, בעלי. הרומאים הארורים האלה כנראה הבחינו שהם לא יצליחו לדכא את המרד במלחמות, אז הם לוקחים אותנו לגלות. פשוט לוקחים אותנו, מפרידים אותנו, מחלקים. זה לא סתם עוד מלחמה קטנה. זו מלחמה עם השפעה לדורות. אחרי הפלגה ארוכה, שבה תנאי המחייה היו ממש ירודים, הגענו לרומא, ירדנו מהאונייה בלי כלום. עמדנו שם בחוף בלי לדעת מה לעשות ובלי לדעת את השפה. בסך הכל היינו קבוצה של יהודים, שבגדיהם בלויים ,והם לא עניינו אף אחד . המיוחסים שבינינו ניסו להתמקח עם הרומאים, אבל זה לא הניב תוצאות. לאחר כמה דקות עזבו הרומאים וספינתם את הנמל, ואנו חשנו מיואשים. הכי הדאיגה אותי הידיעה שאני לבד, קצת כמו אלמנה, אבל בלי יכולת להתחתן שוב ,ועם עוד הרבה תקווה לראות את בעלי. הוא נשאר שם, בארץ. הוא בוודאי עכשיו מנסה לאתר אותי. ולא מוכן להאמין שהוא לא יראה אותי יותר. ולפתע ממש, ראיתי אותו מולי. מנופף לי. מתקרב אליי בצעדים מהוססים. "זו באמת את שולמית?" הוא לוחש, ואז הבנתי, בעלי פה. זה לא דמיון. הוא פה, בחוף. והוא גם מבין שזו באמת אני. הוא משלים את המרחק שבינינו בריצה וכולנו מתחבקים. בנותיי לא מפסיקות לתאר את כל מה שעבר עליהן, ואני מחבקת אותן, מאושרת. אני מסתכלת בפניו ורואה כל כך הרבה סימני דאגה, הוא מחייך. "נתחיל מחדש" הוא אומר ואני מהנהנת ומחייכת. המשפחה שלי מאוחדת. משפחה מאוחדת. אומנם כאן, ברומא, בלי בית או רהיטים אבל עדיין משפחה מאוחדת. לאחר עוד כמה דקות מרגשות, הבנו שלא נוכל להישאר פה, בחוף והתחלנו לחפש אכסניה להעביר בה את הלילה. ראינו שכך גם כולם עושים והלכנו עם הזרם, לאחר כמה דקות מצאנו. המיוחסים שבקבוצה, שילמו על כולם וישנו בחדר עם שכנינו. בבוקר כולנו, הגולים, הלכנו לשוק וסוף סוף קיבלנו ארוחה ראויה לשמה, תודות למיוחסים. לאחר מכן, מצאנו שכונה נטושה וכולנו התמקמנו בה.התחלנו לעבוד, התבססנו כלכלית ומיד לאחר מיכן גם חברתית, בעלי עבד כמחנך ילדים ופעוטות והייתה לנו כלכלה טובה. סוף סוף ראיתי את בנותיי הולכות וחוזרת לצורתם הרגילה והשמחה חזרה לנשוב בבתינו. לאחר כמה חודשים פתחו ישיבה, אבל לא היו לנו בנים, אז רק בעלי לימד שם ילדים. כעבור מספר שנים, בנותינו גדלו להיות נערות מסקילות נבונות ויפות, וחיש מהר חיתנו  אותן עם בחורים טובים ויראי שמיים.משפחתי גדלה וצמחה ברומא, אך תמיד אני ובעלי דאגנו לספר לנכדינו ואחר כך לנינינו מה יפה וטובה היא ארץ ישראל. למרות כל הטוב, לרחל תמיד הייתה פינה שמורה בלב שלי, ועקב כך גם בלב אחיותיה. שימח אותי ליראות שכול נכדי וניני יודעים את סיפורה וזוכרים אותה. ואכן ל 5 בנות בין משפחתי קוראים רחל ."וכעת אומר לך סוד" אמרה לי לפתע באמצע שולחן שבת בכורתי "את יודעת כיצד הגיע אבא לרומא?" היא שאלה בכנות "לא" עניתי בסקרנות "הוא התחפש לחיל רומאי" היא אמרה וכולם חייכו, כולל אני. "

"זהו," חשבה לעצמה שרית, "סוף סוף סיימתי." היא פלתה אוויר באנחת רווחה, והייתה מרוצה על הסיפור שיצא לה. היה שווה לה להשקיע כל כך הרבה שעות, באמת יצאה לה יצירת מופת. היא אספה במהירות את חפציה הנהנה לשלום לספרנית, ויצאה מהספרייה."המורה לשפה בטח תשבח אותי, הרי יצירה כזאת לא כותבים כול יום, והיא גם בודאי תגיד שאני ספרותית, ויצירתית, ושיצא לי סיפור ממש יפה " חשבה באושר בעודה ממהרת לבית. בעוד היא מפליגה בדמיונה על שבחי המורה לשפה, היא פתחה את דלת הכניסה ונכנסה לסלון ביתה, אבל שם חיכתה לה הפתעה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן