הריקנות

הריקנות/נביאה רלבג

שמו של ביתו של רי היה ‘הריקנות’.

בראשית, היה כלום. לבן אינסופי נמתח לאורך קילומטרים. כמה רחוק שרי הלך, הוא מעולם לא הגיע לקצהו. הריק האינסופי הכאיב לעיניים, כמו הבהירות של מסך טלפון או הבזק של מצלמה.

הוא לא הרגיש את הרצפה, שהייתה כמו אוויר מוצק, לחץ ללא חומר. ללא טמפרטורה, ללא מרקם וללא טעם, אפילו. אל תשאלו איך הוא הבין את האחרון.

באופן טבעי, אפשר להשתגע לגמרי בלבן אינסופי, לגמרי לבד.  ובכן, הוא השתגע קצת, אבל הוא לא באמת היה לבד. הוא היה מוקף בקולות. קולות מתמשכים, ללא גוף נראה או קיום פיזי  כמעט בכלל, שהמגע שלהם הרגיש כמו לחיצת אוויר בלבד. הם פטפטו בלי קץ, כמו חדר צ’אט מקוון או קבוצת וואטסאפ גדולה. הם צחקו, הם צרחו ובכו. בעיקר הם דיברו רק עליו, כאילו הם ראו סרט והוא היה הדמות היחיד.

לפעמים דחפו אותו, חיבקו אותו, אבל לא הרבה. חלק גם ניסו לפגוע בו, אבל לא היה בזה שום נזק. הוא גילה מהר מאוד שהם לא יכולים לפגוע בו באמת או אפילו לספק את הנוחות של חיבוק, לספק את הרצון למגע. המגע שלהם היה דומה לזה של הרצפה – שם אבל לא באמת שם. כמו אוויר דחוס. אשליה או השלכה, מעין.

המגע לא עזר, ולפעמים אפילו עצבן אותו. הוא צרח וצעק עליהם שיעזבו אותו בשקט, אבל כל מה שהוא הרוויח מזה היו מילים מנחמות ולעג.

יחד, הוא והקולות, גילו שהם יכלו לתת לו גם חפצים, אבל רי לא יכל לתת להם. הם היו מאוד שמחים כשגילו את זה והם מיד החליטו להעמיס על הכלום, מתנות אקראיות שהיו ברובן זבל. הוא שנא לקבל את רוב ה’מתנות’, וכמה מהקולות תיעבו אותו כמעט כמו שהוא שנא אותם. אלו שכן היו משוכנעים שאם הוא ימות, הם יהיו משוחררים מהרדיפה הנצחית הזו שהם תקועים בו. הם ניסו לתת לו נשק, ואמרו לו לשים קץ לסבלו, אבל האחרים עצרו אותם עוד לפני שהייתה להם הזדמנות. במילה או שתיים, חרבות וסכינים התפוצצו לקונפטי ססגוני.

כעס. איומים. אלה לא פגעו בו. לא היה אכפת לו שישנאו אותו. הוא היה מאיים עליהם בחזרה ביום רע, והתעלם מהם ביום טוב.

חלק מהקולות חשבו לדאוג לצרכיו. אוכל, שתייה ואפילו נוחיות קטנות כמו דברים רכים לשכב על. הוא הכין ערימה מהשמיכות. חלק מהקולות שמו לב והחלו באקסטזה למלא את החלל. פינה מהכלום התמלאה בשמיכות, כריות, דובונים, צעצועים רכים ובובות. חלק מהדברים היו די מטופשים וחלקם פשוט מעליבים, אבל החפצים היו רכים אז לרי לא היה אכפת. למרות שהוא העמיד פנים שאכפת ומפריע לו מאוד. זה עזר לו לשמור על שפיותו.

רי חי עם הקולות ב’הריקנות’ מאז שהוא זוכר את עצמו.

היו לו חיים לפני ‘הריקנות’. הוא היה בטוח בכך. הוא לא תמיד שמע את הקולות האלה, ופעם הוא היה באמת לבדו. אבל הוא לא זכר את הזמן הזה. זה היה עבר רחוק, שכבר לא היה חשוב, כי הוא לעולם לא יכול היה לחזור אליו.

עם הקולות, רי מעולם לא היה לבד. אבל איכשהו, בכל זאת, הוא תמיד היה בודד.

עד עכשיו.

ישות אלוהית עמדה לפניו, עטופה באור זהוב.  גופו של היצור היה ארוך וצהוב, נוצץ ומהבהב כמו פאייטים.  לראשו של היצור היו קמטים של פנים, אך ללא פה או עיניים.  היצור החזיק את עצמו בתנוחה אלגנטית של הפתעה קלושה. “שלום.”

רי עצם את עיניו, ואז פקח אותן. מקור הקול עדיין עמד שם, מוחשי ולוהט.

הקולות מלמלו יחד בהתרגשות, ודרשו לדעת מיהו היצור החדש הזה, מתי היצור הגיע, כמה זמן היצור היה שם וכו’ וכו’.

“אתה בסדר?” היצור שאל והניף את ידו מול פניו של רי, אצבעותיו מטשטשות יחד עם התנועה.

רי לא טרח לענות, ובמקום זה הוא בחן את היצור. הוא החליט להתמקד בפרט הברור ביותר. הדבר הזה לא היה בן אדם. נראה היה שזו מעין צללית תלת מימדית, המורכבת מעור צהוב-זהוב מנצנץ באור שלא קיים. למרות שלא היו לו פנים הוא חייך בבירור.

היצור החזיר את ידו למקומו, ענן דאגה סביב כתפיו.

מי זה? הקולות דרשו.

“אני שואל!” רי נהם עליהם, והיצור נרתע. הוא דקר בו באצבע מאשימה. “מי אתה?”

היצור גישש. “שמי אור.” היצור התרחק ממנו בקצב איטי, משהו בין דאגה לפחד בזוזו. “מי אתה? מאין הגעת?”

“אני שואל את השאלות.” רי נהם, מכווץ את אצבעותיו מסביב לאוויר, כאילו הוא רוצה להגיע לצווארו של היצור ולחנוק אותו.

היצור זז קדימה, יד פתוחה ומושטת. נצנוץ רקד על בשרו הזהוב. “כמה זמן היית פה?” היצור שאל.

רי פתח את פיו, ואז סגר אותו. ידיו התכרבלו לאגרופים הדוקים וכתפיו רעדו.

“אה.” היצור אמר, נימה של הפתעה בקולו.

ואז הייתה חום.

ידיים הקיפו את רי, ידיו התמקמו מתחת לשכמות שלו, ראשו של אור הונח על כתפו של רי. “אני כל כך מצטער.”

זמן קצר לאחר מכן, אור עזב והבטיח לחזור בקרוב, עם המילים: “אתה לא תהיה לבד יותר” ונעלם, יציאתו מהקיום דומה לשחקן במשחק מחשב.

מזה רי הבין שאור לא יכול לשמוע את הקולות, הרי איתם הוא לא לבד. רי תהה לעצמו שאולי הוא עצמו היחיד ששומע אותם.

מה היה הדבר הזה?

מאיפה זה בא?

רי, אתה יודע משהו על זה?” שתקו.” רי היה מפוזר על הרצפה, רגליו וידיו פרושות כמו כוכב ים. “…ולא. אני לא יודע.”

זה לא מנע מהקולות להציק לו, אבל לעתים רחוקות הם היו שקטים. בסופו של דבר, רי נרדם עם חיוך מוזר על פניו, מכורבל בערמת השמיכות שלו.

אור בעצם חזר מתישהו, לפליאתו של רי. הוא אפילו הביא איתו עוד יצור כמוהו. האחד ההוא התעקש שהוא בכלל לא אחד, אלא רבים, ובכך כנו את עצמם ‘הרבים’. רי לא טרח לשאול את אור מאיפה הם באו.

‘הרבים’ חזרו פעמים רבות לאחר מכן, הם דילגו אל תוך ‘הריקנות’ כאילו חיו שם, הצללית השקופה למחצה רב הצבעים ששימש אותם כגוף מתפוגגת בהדרגה אל תוך הקיום, כאילו שהיה צריך זמן להורדה מלאה של התכנות שלהם. ‘הרבים’ דיברו כמעט באותה תדירות כמו הקולות, העירו על כל דבר ועניין, קראו לרי מגע מקופח ומדוכא, וחיבקו אותו בכל הזדמנות נתונה.

“לא תעזבו אותי בשקט!?” רי לבסוף צעק על ‘הרבים’ כשהקול שלהם נעשה חזק ומעצבנן מכדי לשאת.

“בטח! למה לא? רק… קודם… המממ…” הם בעבעו והקציפו. “אם תגיד לנו את שמך נלך מיד!” רי היה לא יותר מקוריוז עבור היצור הזה.

רי שפשף את עיניו בכעס. “זה רי, בסדר? עכשיו לכו!”

“בסדר!” ו’הרבים’ יצאו מהיקום, והעניקו לרי את השקט לזעוף יחסית לבדו, חוץ מהתלונות של הקולות.

למה הם הלכו?

הברחת אותם.

עכשיו אתה הולך להיות לבד לנצח.

להגיד לקולות לשתוק בדרך כלל לא עבד, אז רי החליט אפילו לא לטרוח הפעם, והתחפר יותר בערימת השמיכות שהפכה לעורך הזמן להר שמיכות.

וכמובן שהאנשים הנוצצים, כפי שרי החליט לקרוא להם, אכן חזרו.

אור בא די הרבה ואהב לומר את שמו של רי שוב ושוב, מה שהרגיש כאלף פעמים, וריחף סביבו קרוב מדי וניסה להציע נחמה ורחמים לא רצויים ולא נחוצים.

‘הרבים’ חזרו זמן רב לאחר מכן, אוחזים בידיהם דליים ענקיים של צבעים ואומרו בעליזות לרי שהם שכחו לגמרי שהוא קיים. הם התעקשו שישלמו לו על רשלנותם ב’להחיות את המקום טיפה, לתת לו נשמה וקצת קסם’. רי אמר להם לסתום וללכת, אבל ‘הרבים’ לא נרתעו.

“אנחנו רק חושבים שאתה צריך קצת יותר צבע, אתה יודע למה אנחנו מתכוונים?” הם התעקשו, צבעי בשרם פועמים מגוון לגוון. “אולי כמה אדומים וסגולים מושתקים? כדי להתאים לבגדים שלך!”

“לא.”

כמו כולם, ‘הרבים’ לא התייחסו למילותיו, וחיטטו את פניו עם גלגלת צבע. “תאמין לנו- אתה הולך למות על זה!”

רי אז גילה שהאנשים הנוצצים לא צריכים לאכול או לשתות, מזה ש’הרבים’ גלשו ממש ​​אל תוך הלבן האינסופי שבו היו צריכים להיות השמיים, דליי צבע והכל. הם פרשו קו סגול ארוך על פני הלבן, והוסיפו עננים של אדום, כחול ושחור. בזמן ש’הרבים’ הצליחו להפוך את השמים לשחור וכחול, רי צרך יותר ממאה ארוחות.

“סיימתם כבר?”

‘הרבים’ נפלו מהשמים, ונוחתו חלק לצידו. “אפילו לא קרוב!” הם דחפו את ידם דרך הרצפה ומשכו כמה דליים חדשים של צבע. “אתה אוהב את זה עד עכשיו?”

“זה בסדר.” רי הודה.

מרוצים, ‘הרבים’ התנופפו בחזרה לשמיים וצעקו לרי. “היי- אתה יכול אולי… אנחנו לא יודעים… לא להסתכל?”

“מה? לא. אני אסתכל על מה שבא לי.”

“נו פליז- בא לנו שזה יהיה הפתעה!”

“מה אתם הולכים לעשות ל-” רי תפס את עצמו, לא בטוח איך לקרוא לריק האינסופי מלמעלה. הוא נשף לעצמו בעצבנות. “מה אתם הולכים לעשות?” הוא צרח בסופו של דבר.

“משהו מ-ה-מ-ם, סמוך עלינו!” ‘הרבים’ צעקו, ורי התפעל מהעובדה שהם יכלו לשמוע אותו. “נו, רייייי, פליז, בחייך.”

רי הרים את ידיו בתסכול. “בסדר! למה שיהיה אכפת לי?” והוא חזר לערימה שלו. “תעשו מה שתרצו!”

אוואו, לא רעיון משהו?

מה אתה חושב לעצמך?

הם הולכים להחריב את המקום.

“סתמו.” רי אמר להם, והלך לישון שוב.

כמות הזמן שבו רי חיכה ש’הרבים’ יסתיימו היה מגוחך. הם אמרו שהרי אומנות לוקחת זמן. השאלה היא כמה זמן.

“וואו. זה מהמם.”

“אנחנו מכסים לך את העיניים… אתה עדיין לא רואה את זה.”

“וואו. באמת. לא ידעתי. חשבתי שצבעתם את כל היקום בשחור.”

“נו… אנחנו רוצים כזה, דרמה, כזה. נו.”

“סיימתם לכסות לי את העיניים?”

“אה! כן!” והידיים קפצו מעיניו לסנטר של רי, והטה את פרצופו כלפי מעלה. “אוקי. תפתח.”

רי פקח את עיניו.

במקום שמיים לבנים אינסופיים, היה חור.  סדק שחור פעור גדול, כאילו התקרה נקרעה כדי להכניס ערפל.  מבעד לסדקים באטמוספירה נשפכה גלקסיה, ים של כוכבים התרסק על החוף הלבן. אלף כוכבים עטפו שמי הובנה, מזגזגים ורוקדים יחדיו בסערת צבעים.

“וואו.” רי אמר, והפעם התכוון לזה.

הקולות מלמלו בהסכמה.

“צפה בזה.” ‘הרבים’ לחשו, רועדים מהתרגשות. הם נקשו באצבעותיהם ליד ראשו והציור החל לקום לתחייה. הצבעים הסתחררו יחד, התפשטו והתפתלו כלפי חוץ, מתנפחים ומתפשלים בגוונים של כחול, סגול, אפור ושחור. ענני צל ואור החליקו על פני השמיים, וטשטשו כוכבים מנצנצים. גל של צללים התנפץ ביניהם, מחושים אתריים ארוכים נמתחו ונשפכו קדימה, יצורים מעולם אחר שחו בין כוכבי הגלקסיה.

הקולות התנשפו. ‘הרבים’ לחצו את כתפיו של רי. “זה הרבה צבעים.” רי אמר לבסוף, קולו חנוק.

רי כמעט יכל לחוש את החיוך הרחב שהיה על פניהם של ‘הרבים’, אמנם לא היה להם פרצוף. “אז עשינו טוב?”

“כן.” רי התאסף, ולא העז להסיר את עיניו מהשמיים. “זה נראה כמו שומר מסך.”

‘הרבים’ קישקשו, ודחפו אותו בשובבות. “זו אומנות! אנחנו יודעים שאתה אוהב את זה!”

רי לקח נשימה עמוקה ונהנה מהשמיים. זה באמת היה לא רע. “כן. ת’אמת שכן.”

עד כמה אהבת את היצירה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.