"וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם…"/ אפרת פיק

קטגוריה:

בית ספר:

שם המורה:

שושי העמיסה את הילקוט על גבה ויצאה מבית הספר. בעודה הולכת לביתה, הרהרה בשמות של תאומים. יש לה חולשה לשמות. שמות ישראלים, שמות של תפילה, שמות של משיח, שמות של ירושלים. היום היה יום תאומים.עוז והדר, זיו ונגה, מנוחה ונחלה, דוד ויהונתן, כנרת וגולן, טל ומטר. לא, טל ומטר זה כבר מוגזם. אתמול היה יום ירושלים. לא, לא יום שחרור ירושלים. יום שמות ירושלים. כל היום היא חשבה על שמות של ילדים שהם גם שמות של ירושלים. ציון, הראל, מעוז, נווה, דביר, גלעד, אריאל. זה די מצחיק את החברות שלה שזה מה שמעניין אותה אבל זה לא מפריע לה. היא בעצמה לא יודעת להסביר למה היא מתעסקת בשמות. אולי כי היא כבר הרבה זמן מנסה להבין מדוע ניתן לה השם שלה. נכון, שושנה זה פרח יפה ומיוחד, אך היא יודעת שלא נקראה כך סתם. היא סלסלה את קצות שערותיה החומות ושקעה במחשבות. כל אחד ואחת מאחיה ואחיותיה קרוי על שם מישהו- סבא רבא, סבתא רבא, אחות של סבא, דוד של אמא. רק היא לא יודעת מי היא אותה שושנה מסתורית שנושאת יחד איתה את אותו השם. זהו!, היא נעורה ממחשבותיה, היום היא תגלה אחת ולתמיד מדוע זכתה לשם זה. היא הזדקפה, העיפה את שערה לאחור והאצה את קצב צעדיה.

בבית, אחרי הטקס הקבוע של "מה נשמע?", איך היה היום בבית הספר?" ו-"יש לך שיעורי בית?" שושי נגשה למטבח ושאלה את אמה, שהאכילה את אחיה הקטן, דוד: "אמא, למה קוראים לי שושנה? הרי לאף אחת מהאחיות של סבא וסבתא לא קוראים ככה וגם לא לאימהות שלהם." אמא הרימה את עיניה והביטה בשושי. "שושי, מתוקה שלי"- אמא עצרה לרגע ובררה את מילותיה-" אני לא יודעת אם כדאי לפתוח את הנושא הזה עכשיו, אולי בהזדמנות אחרת". שושי פתחה את פיה ורצתה לענות, אך עצרה רגע והרהרה בדבריה של אמה. קולה של אמא היה שקט ורציני. "טוב, בסדר" היא אמרה בקלילות ופנתה לעיסוקיה. "לא נורא" אמרה לעצמה, "גם אם זה לא קורה עכשיו – בסוף זה יקרה. בסוף אני אגלה".

כל יום המחרת, שושי לא היתה מרוכזת בכלל. למורות זה היה נראה כאילו היא סתם מרחפת, אבל היא הייתה עסוקה במחשבות על שיחתה הקצרצרה עם אמא. איזו סיבה יכולה להיות לאמא להתחמק ממנה? מה יכול להיות כזה סודי?

אחרי הצהריים, כשכבר הייתה בבית, היא ניסתה להתרכז בשיעורי הבית ללא הצלחה. היא ישבה בחדרה והתחבטה במחשבותיה. לשאול את אמא שוב? לוותר? מה לעשות? לבסוף, אזרה אומץ ופסעה בחשש אל המטבח. היא נעמדה בכניסה ושאלה את אמא: "אמא, למה בחרתם לקרוא לי שושנה? למה לא כל שם אחר?". שקט השתרר במטבח. אמא סגרה את הברז, ניגבה את ידיה והסתובבה אל שושי. "שושיל'ה, תקשיבי רגע. את כבר בכיתה ח', את לא ילדה קטנה. אני אסביר לך. כשנולדת, סבתא חנה בקשה שנקרא לך ככה, ממש התחננה. לא העזתי לשאול למה כי ניחשתי שזה נושא רגיש, אבל אני חושבת שזה קשור לחיים של אז". שושי הבינה מיד למה אמא התכוונה כשאמרה "החיים של אז". סבתא חנה, אמה של אמא, הייתה ילדה בתקופת השואה. משפחתה הגרעינית, הוריה ושני אחיה הקטנים, ניצלו מהתופת בכך שברחו מבעוד מועד מאירופה הבוערת,אך מכרים רבים וקרובי משפחתה נספו. שושי הנהנה בהבנה ואמא הוסיפה: "אם את רוצה לברר את הנושא עם סבתא את מוזמנת לעשות זאת, אבל תעשי את זה בעדינות". שושי הינהנה שוב, התמהמה מעט ופנתה לחדרה כדי להמשיך בעיסוקיה.

בלילה, כששכבה במיטתה, היא שחזרה במוחה את השיחה עם אמא ולא הצליחה להירדם. לפתע, הבהבה במוחה נקודה מעניינת. סבתא חנה. לה ולסבתא חנה היה קשר מיוחד. הן אהבו אחת את השניה אהבת נפש. נכון שכל סבתא אוהבת את כל הנכדים שלה ושכל נכד אוהב את סבתא שלו, אבל זה היה משהו אחר. משהו מיוחד. והמשהו הזה העסיק עכשיו את שושי. כשראשה עמוס במחשבות, היא נרדמה.

במשך כמה ימים היא הסתובבה כשראשה קודח ומנסה למצוא מענה לתהיותיה. לאחר מספר ימים גמלה בליבה החלטה. היא ניגשה אל אמה ובקשה ממנה לנסוע לביקור אצל סבתה. סבתא חנה גרה בעיר הסמוכה והיא יכולה לעלות על אוטובוס בתחנה שעל יד הבית ולרדת ממנו בתחנה שליד ביתם של סבא וסבתא. אמא הסכימה.

ביום למחרת, נצבה בלב הולם מול דלת ביתם של סבא וסבתא. דפיקה. עוד כמה. סבא שמואל פתח. "שושי, מה שלומך? כמה טוב לראות אותך!" קיבל אותה במאור פנים. היא נכנסה והתיישבה על הספה כשסבא וסבתא מביאים לה מכל טוב ארון הממתקים שבמטבח. אחרי קצת פטפוטים, כשסבא שמואל הלך להתפלל מנחה, שושי פנתה לסבתא. "אממ, סבתא", "כן שושיל'ה, מה העניין?" חייכה סבתא. "את יודעת, אחד התחביבים שלי הוא להתעסק בשמות", "כן" חיוכה של סבתא לא מש מפניה. "שמתי לב שכל אחד מהאחים והאחיות שלי קרוי על שמו של קרוב משפחה כזה או אחר וניסיתי לברר על שם מי אני קרויה ולא מצאתי תשובה" היא המשיכה בזהירות, "ואז אמא אמרה לי שזה קשור אלייך, אז החלטתי לבקר אותך כדי שנוכל לדבר על זה" היא סיימה את דבריה והביטה בסבתא בציפיה. סבתא נראתה מהורהרת. "את יודעת מה, סבתא, אם קשה לך אז לא משנה, לא כל כך דחוף לי לדעת", שושי ירתה במהירות. "לא, לא, שושיל'ה, באמת הגיע הזמן שאגע בסיפור הזה", אמרה סבתא והתחילה לספר:

"נולדתי בהונגריה בשנת 1935. היינו משפחה מאושרת. אבא, אמא, אנה, יעקב ומרדכי הקטן. הייתה לי חברה טובה מאוד, חברת נפש, שקראו לה שושנה. היא הייתה מדהימה. היא הייתה כמו שושנה בין החוחים, בולטת מכולם אבל עדינה כמו בובת חרסינה. ביישנית, שקטה, רזה, עם שפתיים אדומות כמו עלי כותרת של שושנה, שיער חום עם תלתלים בקצוות וחיוך שאף פעם לא יורד מהפנים. אוי שושינק'ה, כמה שאת דומה לה", סבתא מחתה דמעה והמשיכה: "כשהייתי בת תשע החלו להגיע שמועות על זוועות שהנאצים מעוללים ליהודים. ההורים שלי לא מצמצו לרגע ומיד החלו לפעול כדי לקבל אישורי יציאה. כך גם הוריה של שושנה. אחרי הרבה מאמצים ההורים שלי השיגו אישורים.ההורים של שושנה לא הצליחו להשיג את כל המסמכים הדרושים ובעצם נכלאו באירופה הנאצית. הפרידה הייתה קשה. שושנה ואנילא הפסקנו לבכות. ההורים שלי קראו לי לבוא ולקחת את המזוודה. התחבקנו. לקחתי את המזוודה. התחבקנו שוב ולא יכולנו להיפרד. גם האימהות שלנו התחבקו ובכו, והאבות לחצו את הידיים בעוצמה. חיבוק אחרון ונסענו. לאחר תהפוכות רבות, הגענו ברוך ה' לאמריקה ומשם לארץ ישראל. מיד כשדרכתי על אדמת ארץ ישראל שיניתי את שמי לחנה. בערך חודשיים אחרי שברחנו מהונגריה הגיעו שמועות שלקחו את כל יהודי העיר, הכניסו אותם לגטו וחיסלו את כולם בלי רחמים. כשנולדו אמא שלך ואחותה, הכאב היה טרי מדי. לא יכולתי לקרוא להם על שמה של שושנה. אבל כשנולדת, הנכדה הראשונה אחרי רצף של נכדים בנים, מיד ביקשתי מאמא שתקרא לך ככה ולא פרטתי למה ומדוע. מאז שנקבע י' בטבת כיום הקדיש הכללי אני מדליקה מדי שנה נר נשמה לזכרה של חברתי האהובה ומקווה שהיא לא סבלה הרבה. וזהו".

סבתא ושושי הביטו סביבם וראו את השולחן הקטן מכוסה כולו בממחטות משומשות. סבא שמואל כבר חזר מבית הכנסת. שלושתם אכלו אחרות ערב ושושי חזרה הביתה. בלילה, כששכבה לישון, חשבה לעצמה: "איזה סיפור עצוב. לפחות גיליתי עם מי אני חולקת את שמי".

*****

עברו מספר חודשים. הסיפור נצרב בתודעתה של שושי אך היא לא נתנה לעצמה לשקוע בעצבות על סופה הטראגי שלשושנה, חברתה הטובה של סבתא חנה. הגיע ערב יום השואה. שושי ידעה שסבא וסבתא נוהגים לצפות בליל יום השואה בטקס הדלקת המשואות של יד ושם, שבו מדליקי המשואות הם ניצולי שואה. ברשותה של אמא, היא נסעה לסבא וסבתא, לצפות איתם בטקס. הם התיישבו מול הטלוויזיה, מצויידים בחבילת טישו וצפו בטקס שכבר התחיל. אחד אחרי השני עלו מדליקי המשואות וספרו לקהל על הימים הנוראיים שעברו עליהם. לקראת הסוף, עלתה אישה מבוגרת, זקופה ואצילית. היא הרכיבה את משקפיה והחלה לספר: "שמי שושנה נודלמן. אני גרה בכפר סבא, אמא לחמישה ילדים, סבתא למעל לשלושים נכדים ולאחרונה נולד ניני השביעי. אבל זהו לא הסיפור שלי. הסיפור שלי מתחיל הרבה לפני כן". שושי התרווחה מעט במקומה והקשיבה מרותקת לקולה הנעים של האישה. "נולדתי בהונגריה בשנת 1935 לזוג הורים צעירים. היינו משפחה קטנה ומאושרת. יצחק, מרים ושושנה בלוך. היו לי הרבה חברים וחברות, גם יהודים וגם הונגרים, וחיינו חיים פשוטים ויפים"… שושי רצתה להמשיך ולהקשיב לסיפורה של שושנה בלוך-נודלמן, אך פתאום היא שמה לב לסבתא חנה שישבה קפואה במקומה, עיניה פעורות בתדהמה ונראה שהיא לא נושמת. "סבתא, הכל בסדר? סבא, סבתא לא מרגישה טוב!", "קחי חנה, שתי מים, מה קרה?". שושי כיבתה את הטלוויזיה שנשארה יתומה מצופים וניסתה לדובב את סבתא ביחד עם סבא. "לא, לא, תדליקי" סוף סוף פצתה סבתא את פיה. שושי הדליקה את הטלוויזיה וסבתא צפתה בניצולת השואה מסיימת לספר את סיפורה ומפנה את מקומה לניצול השואה האחרון. משראתה שסבתא לא מרוכזת, כיבתה את הטלוויזיה. "סבתא, מה קרה?" שאלה בדאגה. "זאת… זאת… זאת שושנה… היא חיה!" שושי פערה את פיה בתדהמה. רק עכשיו היא הבינה. היא נגשה למחשב והחלה לחפש את מספר הטלפון של משפחת נודלמן מכפר סבא, משאירה את סבתא בסלון, שתעכל את הבשורה החדשה.

*****

עברו שלושה ימים. סבא שמואל הסיע את סבתא חנה ושושי לכפר סבא והוריד אותם במרחק של רחוב מהיעד שלהן על מנת שיספיקו להתכונן. הן צעדו בלב הולם לעבר בית הקפה שבו קבעו עם שושנה להיפגש, לאחר ששיחת הטלפון הדהימה אותה לא פחות מאשר אותן. הן נעמדו על המדרכה שמול בית הקפהוזיהו אותה מבעד לחלון הזכוכית. היא ישבה שם, בולטת מכולם אבל עדינה כמו בובת חרסינה. רזה, שקטה, עם שפתיים אדומות כמו עלי כותרת של שושנה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
  1. אמונה שמחי:) הגב

    סיפור מדהים!
    ממש מרגש! בהצלחה רבה! יש לך את זה!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן